נסיעה בכבישי ארצנו בתחבורה ציבורית הם זמן שאפשר לנצל לכתיבת פוסט. מקווה לסיים לפני שאגיע לבית שמש.
בפוסט הקודם על מערכת היחסים הרגישה עם אמי, כתבתי באחת התגובות שאני מתכננת ליזום שיחת טלפון איתה אחת לשבוע. ובכן, אני שמחה לבשר שעמדתי במילתי לעת עתה, כאשר באחד הימים, התקשרתי אליה בדרך לעבודה. כצפוי, היא ענתה לי בשתיים-שלוש מילים על כל שאלה בלי להחזיר בדרך המנומסת המקובלת. למשל, לשאלה "מה שלומך?" היא תענה "בסדר" ולא- "בסדר, ומה איתך?". בתחילה חששתי שהשיחה תמשך משהו כמו חצי דקה, כמו שלרוב קורה כאשר אבי זורק לכיוונה את השפופרת וכמעט מכריח אותה לדבר איתי.
הפעם, התחלתי לשאול מה חדש עם סבתא וסיפרתי לה מה חוויתי איתה בפעם האחרונה כאשר קישוא ואני ביקרנו אותה בבית האבות, למרות שעברו חודשים מאז, נכדה גרועה שכמוני. בסופו של דבר, השיחה נמשכה ארבע דקות ושלושים ושש שניות! הרגשתי כאילו מישהו צריך לתת לי איזו תעודת הצטיינות או מדליה על ההישג המדהים הזה.
באותה הליכה הספקתי גם לנהל שיחת טלפון עם סבתי מצד אבי, שהייתה חביבה כתמיד וגם עם אבי שעוד לא למד שהמשפט "אני לא רוצה לעצבן אותך אבל..." כבר גורם לעצבים עוד לפני שהוא הבהיר על מה מדובר.
הפעם, המשך המשפט יותר דבילי ממרגיז- הוא לא רוצה לעצבן אותי אבל... רק מבקש שאם פיץ ואני מתכננים משהו, שנגיד להם לפני.
"משהו" זה שם קוד לחתונה כמובן וגם מילה נרדפת לקוד "בשורות טובות". לפעמים נדמה לי שבדמיון של אבי אני מסוגלת להגיע אליהם הביתה יום אחד ולעדכן בדיעבד שכבר התחתנו, ילדתי ואגב, אפשר להשאיר את הילד אצלכם לשעה-שעתיים? אני צריכה לקפוץ לסידורים...
כאמור, נכנסתי אוטומטית למגננה לפני שהוא הבהיר על מה מדובר מכיוון שבשנות ההתבגרות שלי הוא יצר אצלי התניה פבלובית. בימים ההם, המשך המשפט "שהוא לא רוצה לעצבן" המשיך לכך שהוא רוצה שאסדר את החדר שלי- וזה, בניגוד לשיחה שהתקיימה לפני כמה ימים, באמת היה מעצבן. במיוחד זה הטריד אותי בתקופות שהוא היה חוזר על זה מספר רב של פעמים ביום, בקטע אובססיבי ממש וגם כאשר סתם היינו מדברים בטלפון, שיחה בה רגע לפני הייתי מספרת לו שאני לא בבית או סוגרת שבת בבסיס.
אם אני לא עושה כלום לגבי זה כשאני בבית, מה ההגיון לנג'ס לי כשאני מחוצה לו?
בכל מקרה, החלטתי לא להתעצבן עליו למרות שכבר התחלתי. הסברתי לו בהומור כמה ההערה שלו מגוכחת ולאט לאט הכעס התמסמס.
בהמשך השבוע, הייתה לי שיחה נוספת לא מתוכננת עם אמא, הפעם מכיוון שהדייר בדירה שהם משכירים, הודיע שהוא ואשתו עומדים להתחיל בתהליכי גירושים ולכן יפנו את הדירה. הפעם, השיחה ארכה כעשר דקות.
ביום חמישי התקשרתי לדוד הנדלניסט לאחל לו מזל טוב לרגל יום הולדתו. השיחה גלשה מהר מאוד לנושאים אחרים, ובין היתר לשיחות שהיו לי בקיץ עם צ'ץ' והדודה שפגעו בי. החידוש הפעם היה שסיפרתי לו שנמאס לי לכעוס עליהם. הם התנצלו, הם יודעים את דעותי וכעת אני מרגישה שאני סוחבת את המעמסה הזאת סתם. הוא בתגובה הזמין אותי לארוחת שישי.
דקות אחרי שהשיחה איתו הסתיימה ראיתי שקיבלתי הודעה קולית מהדודה שבה היא הזמינה אותי גם היא לארוחת שישי וגם לעל האש בעצמאות.
לארוחת שישי אצלם התלוותה תחושה מעט מוזרה אחרי הכמעט שנה שעברה מאז הפעם האחרונה, אבל די מהר נפתחתי וסה"כ היה נחמד מאוד. במהלך השיחה סיפרתי על הדייר של אמא שעוזב. הדוד שעוסק בין היתר כמתווך, שאל אם הוא יכול לקחת את זה על עצמו ולהרוויח עמלה מהשוכרים. לי זה נשמע כמו פתרון אפשרי אבל צריך שאמא שלי תאשר מאחר והנכס למעשה שלה.
אחרי הארוחה הגיע צ'ץ' ושלושתנו- הדוד, צ'ץ' ואנוכי הרבצנו שני משחקי קטאן מהנים. במשחק הראשון קצת שכחתי חלק מהכללים וגם עשיתי טעות שהיה קשה לי לחזור ממנה אבל המשחק השני היה די צמוד.
סיימנו לשחק אחרי שתיים בלילה ובכל זאת עברנו בהמשך לסלון לשיחת חולין שהפכה די במהירות לדיון פוליטי. צ'ץ' היה נחרץ ואף השתמש בטון די אגרסיבי כאשר העביר את דעותיו-
הוא בעד הרפורמה, לדעתו לבית המשפט אין שום זכות להתערב בהחלטות הכנסת כי הכנסת היא המייצגת של רצון העם וזה צריך להיות מעל הכל. כשניסינו להגיד שבכל זאת צריך ביקורת על כוחה הרב של הממשלה והכנסת, הוא התעקש שבג"צ לא עושים זאת גם היום. הוא אף טען שבסיטואציה קיצונית בה עובר חוק שמותר לרצוח- אז כך צריך להיות, כל עוד אנחנו מגדירים את עצמנו כמעוניינים לחיות במדינה דמוקרטית. כי רצון העם הוא מהות הדמוקרטיה.
לפני שהתפזרנו השיחה נדדה גם לחיבור דת ומדינה כאשר טענתי שהבעיה התחילה מזה שאין לנו חוקה וצ'ץ' טען שלתפיסתו יש לנו חוקה והיא תורת ישראל.
לא הבנתי מאיפה הוא הביא את זה ואיך הוא משווה את התורה שמלאה במלל למסמך שאמור להיות תמציתי יחסית ובכל מקרה הזכרתי לו שאני מדברת על חוקה למדינת ישראל שהיא כמובן ישות שאינה זהה לעשות שנקראת העם היהודי, בין היתר כי במדינה ישנם לא מעט אנשים מלאומים שונים. הוא אמר שלדעתו זה לא צריך להיות כך ואני רק חשבתי שמזל שהדברים לא נעשים עפ"י דעתו אחרת פיץ לא היה מסכים אפילו להגר לכאן בהמשך אפילו בתיאוריה.
השיחה כצפוי, לא ממש התקדמה לשום מקום ואף צד לא הצליח לשכנע את האחר בדעותיו. ובכל מקרה בשלב הזה כבר די עייפה ולא מאוד חדה.
בדרך הביתה צ'ץ' המשיך בנושא הזה וגם טען שהדוד הטיח בפניו שהוא התחזק לאחרונה ושזה מורגש בדעותיו ולעומתו הוא רמז שלדעתו הדוד מתרופף ופועל לפי מה שנח לו. לא עניתי, לא היה לי לכח להכנס לזה וברור היה שהוא בעיקר צריך לפרוק.
~פאוזה, הגעתי לבית שמש~
~וכעת על הרכבת חזרה~
בדרכי לכאן קיבלתי הודעה קולית מצ'ץ' בה הוא התנצל על הטון האגרסיבי בו הוא השתמש. הוא טען שהוא הרגיש רע עם עצמו לגבי זה כבר שחזר לדירהעוד באותו הערב ולכן הוא מניח שגם אנינו חשהו בתדר השלילי שפרץ ממנו.
בכנות, אני לא יודעת אם הרגשתי שלא בנח בסיטואציה מאחר ודעותיו הן יחסית קיצונית בעיני, או כי הן נאמרו בטון תקיף... או בגלל ההבנה שסטטיסטית ודמוגרפית כנראה שעם הזמן יהיו יותר ויותר אנשים שחושבים כמוהו.
בכל מקרה, עניתי לו שהטון אמנם היה מעט חריג אבל לא משהו שחשבתי שצריך להתנצל עבורו. שלו יש דעה שונה משלי וזה בסדר.
ובכל זאת, הוספתי שבנוסף לחילוקי הדעות שלנו בנוגע לסוגיה המשפטית, אני מאמינה שהוא יודע שהדעות שלנו שונות גם בהקשר של מדינת ישראל ליהודים בלבד ושאפילו בתורה יש התייחסות לגר ולתושב.
הוא ענה בהקשר לזה שהוא לא התכוון לכך שיעשו בדיקת די אנ איי בנתבג אלא שהוא התכוון להנהגה יהודית כמו בתורה (?), כלומר הוא לא חושב שבשלטון צריכות להיות מעורבות קבוצות אחרות שינסו לקבוע את כללי המשחק בניגוד לדעת בעלי הבית.
אני לא יודעת אם ההבהרה הזו מרגיעה אותי או לא, במיוחד אחרי כל ההסברים שלו על דמוקרטיה. במשפט ההבהרה שלו הוא למעשה תיאר סוג של אפרטהייד- הנהגה יהודית חזקה ואחידה, בית משפט חלש וכל השאר יכולים להיות תושבים חסרי קול וייצוג.
נדמה לי שהדיונים הפוליטיים ימשכו גם בשבוע הבא.
בכל מקרה, פגשתי עכשיו חברה מהסדנה לקפה. היה ממש נחמד להתעדכן לאחר שעברו חודשים מאז פגישתנו האחרונה. בפעם הקודמת היא הגיעה לתל אביב, אז הפעם אני נסעתי לכיוונה. במקור, תכננו לטייל בשוק מחנה יהודה, אבל אז גיליתי שהיום זה עיד אל פיטר, אז לא ידעתי אם כדאי להגיע לשם. התפשרנו כאמור על בית שמש.
הערה לסיום:
לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן, אבל סיפרתי לפיץ על ה-"בשורות טובות" של אבא שלי. זה הצחיק אותי שפעם כשהקשר בינינו היה עולה לשיחה, אבי היה מרגיש שלא בנח בנוגע לזרותו. כעת כנראה עבר מספיק זמן, והוא ואמי כל כך דואגים שאשאר לבד שמיסוד אפשרי של היחסים שלנו הפך לבשורה טובה. הצלחנו להתיש אותם כנראה.
והנה, אני בדיוק מגיעה לתחנה שלי.
נעמתם לי מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה