יום טיול בתל אביב עם ידידי החנון.
מזג האוויר היה חמים ונעים ואנחנו מהלכים לנו בין הרחובות שטופי השמש וחנויות המנגה הממוזגות של דיזינגוף סנטר.
בימי טיול שכאלה יש לנו המון זמן לפטפט על כל נושא דבילי שעולה לראש, כולל סיפור שסיפרתי לו, על אייטם בתכנית טלוויזיה שצפיתי בה בעבר. הוצג שם אב שגילה שהוא גוסס ולא נותר לו זמן רב לחיות וכתגובה הוא החליט להתקעקע בחודשי חייו באחרונים וביקש בצוואתו שיסירו את חלקי העור המקועקעים שלו, ימסגרו ויתלו בפאב אותו מנהל הבן ואכן כך היה.
מאוחר יותר, עברנו ליד מכון קעקועים. החנון שמעוטר בעצמו בכמה יצירות דיו ניסה לשכנע אותי בפעם המי-יודע-כמה שנעשה קעקוע משותף, אלא שכידוע יותר משאני נהנית להביט בקעקועים יפים שנעשו היטב, אני שונאת מחטים.
"מה, את רוצה להגיד לי שאם אלך לעולמי במוות מחריד אפילו לא תעשי קעקוע קטן של *יצוג מילולי של שמו* לזכרי?"
"מה פתאום... כשתלך לעולמך אדאג להכנסת ספר תורה על שמך".
החנון, שהוא מושבניק וחילוני לחלוטין לא הבין מה פירוש וחשב שמדובר בעניין פשוט וזול.
"נראה לך? זה עולה עשרות אלפי שקלים ואולי יותר".
"עשרות אלפי שקלים על ספר תורה?? טוב עזבי, אני לא אמות וזהו".
אין פואנטה לפוסט, סתם רגע שהצחיק אותי בחברת חבר אהוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה