ההסעה שלי עמדה לצאת עוד כשלושים וחמש דקות וזו שעה בה אני אמורה להיות מאורגנת, מתוקתקת, אחרי שאכלתי ושתיתי קפה וכבר פונה לכיוון הדלת.
הפעם, מפאת הזמן הקצר והיקיצה בשעה הלא צפויה התלבשתי והתארגנתי בזריזות מפתיעה ותוך כמה דקות הייתי בחוץ, עם עדיין מעט דבק בעיניים שלא שטפתי כמו שצריך. מזלי שבדיוק עבר שם אוטובוס, אחרת עוד הייתי צריכה לרוץ את שני הקילומטרים שמפרידים ביני לבין תחנת האיסוף.
את המשך הדרך העברתי בקריאה חפוזה של החדשות (אלוהים אדירים, החוק עבר. מה יהיה עכשיו?) ואת ההליכה הקצרה מתחנת האוטובוס ליוו בליל של קולות בתוך הראש. חששות מהעתיד הבינוני והמיידי בעקבות החוק, תהיה על כמו בני הנוער והאנשים שהיו ברחובות, ככה סתם לכאורה, כאילו קורה משהו שלא עדכנו אותי לגביו, והחום הלח הזה... מה יהיה איתו ומתי הוא יפסק?
בהמשך השבוע יחול תשעה באב.
אינסוף מילים נאמרו על הקרבה של התאריך הטראומתי הזה למועד החקיקה.
מצד אחד, רבים מחברי מתנגדי הרפורמה מזכירים שהחוקים והריח הלא דמוקרטי שעולה מהם הוא חורבן הבית ממש, מלחמת אחים כמו בזמנים העתיקים וש-היי, מי צריך אויבים מבחוץ כאשר אנחנו מיטיבים כל כך להלחם ולהרע זה לזה?
מן העבר השני, רבים ממכרי שבעד הרפורמה (גם אני הופעתי לגלות שהם אכן רבים) רואים את העניין אחרת.
יש את אלה שאומרים שבזמנו היו הפגנות ותחושת "סוף העולם" דומה גם בימי ההתנתקות, אבל כאן לא מדובר בדרמה גדולה אלא בשינוי נחוץ ומקומי.
קבוצה אחרת שאני קצת מצטערת עבורה, מעלה את הקיפוח על נס והטרמינולוגיה שלהם נשמעת כמי שמחפש נקם ולא צדק.
זה "הם" שדפקו "אותנו". מילים כמו מזרחים שהפכו למילה נרדפת למכבדי מסורת וימין שבמשך דורות קופחו, הושפלו, בוזו ונבזזו על ידי האשכנזים -חילוניים-שמאלניים הרעים שניצלו את תמימותם.
אני יודעת שהדברים היו לא פשוטים פעם, קיבוץ גלויות של המון אנשים שברחו ממדינות שונות אבל מה קורה היום?
בשיחות מן הסוג הזה, במיוחד עם חברים מהעבודה, יש לא פעם מן ביקורת מרומזת על כך שאני שייכת לקבוצה השניה.
ובכל פעם אני נאלצת להסביר שהנה, אני מעורבת. יש לי אמא אשכנזיה ואבא ספרדי, כך שאפילו אין לי שם אשכזני להסתתר מאחוריו. וזו לא רק אני, בני דורי, דור הנכדים של מקימי הארץ, אני כמעט לא מכירה אדם אחד שהמוצא שלו הוא לא בחצאי ורבעים.
נולדתי במרכז, כן אבל כמוך עובדת בדרום.
גדלתי במערכת חינוך דתית לאומית (כמו של פעם, לפני ההקצנה) ולמרות כבוד רב שיש לי למסורת ולמנהגים הללו, רבים מהם אני לא מקיימת.
ושוב, כמוני אני מכירה עוד רבים.
אז איך אפשר לראות את העולם בשחור ולבן? חמישים גוונים של אפור זה לגמרי אנחנו.
בתוך מערבולת הרגשות הזו אני נזכרת שבדיוק עוד שלושה חודשים אני צפויה לעלות על מטוס שיקח אותי לארץ השיכורים השקטה, הקרירה והירוקה. פיץ יחכה לי בצד השני והעולם יראה אחר, כל עוד לא אתעדכן בחדשות מן הארץ. אני חושבת על כך ואני לא יודעת אם המחשבה הזו מרגיעה אותי, או שהחשש ממה שיחכה לי כשאחזור מפחידה.
אני חושבת שגם וגם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה