כמובן שקיללתי קצת והרגשתי את הדופק הולך ומכה בחוזקה בחזה. התכוננתי כמובן לרגע הזה באינספור בדיקות ומפגשים עם רופאים, ובתוך הראש יכולתי לשכנע את עצמי בנחיצותו, אבל גם חששתי מאוד מבואו. לאחר רגע נוסף של מחשבה שמחתי שהמחזור לא התחיל בסוף השבוע, ולכן אני משארת שגם השאיבה תהיה באמצע השבוע. מאחר שהשעה הייתה שש ומשהו בבוקר, הבנתי שיש לי זמן להתארגן ולראות רופא עוד היום.
בפעם האחרונה שדיברתי עם המזכירות הרפואית הנחו אותי להגיע כמה יותר שקרוב לתחילת המחזור, בימים א-ה בין שמונה לשמונה וארבעים בבוקר.
הגעתי בערך בשמונה וחצי ונשלחתי מיד לאולטרסאונד, שם נצפו, לשמחתי, יותר זקיקים מהפעם הקודמת. אחרי כן נשלחתי לחדר המתנה אחר כדי לראות רופא, לדעתי אני מחכה כבר למעלה משעה.
אם כל ביקור שלי יראה כך, אני לא יודעת איך זה יסתדר עם העבודה.
משמרות לילה עומדות להיות בעיה מאחר ועיקר הבדיקות נעשות מוקדם בבוקר.
*פאוזה, התור שלי הגיע. ממשיכה את הכתוב חזרה בדירה לעת ערב*
הרופא נתן לי מרשם לכל מיני הורמונים ושלח אותי אל האחות שתסביר לי איך מזריקים.
האחות הייתה נחמדה וסבלנית מאוד, אבל כאשר ראתה שנלחצתי וכמעט דמעתי מהגודל של המחט שאני אמורה לתקוע לעצמי בבטן (באורך של ס"מ ואולי קצת יותר!) היא שינתה טון, לכזה שהופנה אלי לאחרונה כאשר הייתי ילדה קטנה ואמרה לי "מה זה? זאת רק מחט קטנה, לתינוקות ממש". עכשיו, אני לא יודעת מה הפואנטה של המשפט הזה, כי הראיה שלי די טובה, טפו טפו, ואני יודעת שמחט קטנה זו לא, בטח לאחת שאין לה באמת ניסיון עם הזרקות עצמיות, אבל אם המטרה שלה הייתה להעליב אותי או את האינטליגנציה שלי, אז היא קצת הצליחה.
ביציאה מבית החולים קיבלתי שיחת עידוד מהחברה מהסלסה (כפרעליה) שאפילו הציעה לבוא אלי מחר בעת ההזרקה הראשונה ולתמוך בי נפשית. משם התפנתי להתנסות באטרקציה ההו-כה עתידנית הלא היא הרכבת הקלה בדרכי אל בית המרקחת.
התחנות הראשונות היו עיליות ולכן איטיות ומבאסות אבל ברגע שירדנו אל מתחת לפני הרחוב המהירות עלתה פלאים, עד שלרגע קט יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני במטרו של פריז או ניו יורק. כשעליתי חזרה אל הרחוב, החום שבחוץ הזכיר לי שפה זה לא אירופה ולא אמריקה אלא לגמרי מידל איסט.
הלכתי ברגל לכיוון בית המרקחת, שם הזריקות הגיעו בקופסאות כל כך גדולות שלרגע חשבתי שהרוקחת טועה בכמות. אבל היא לא טעתה וזה למרות שקניתי רק חלק מהמרשם יחד עם אלכוהול לחיטוי ומשחת אלחוש ליתר בטחון. את הדרך הביתה משם אני לרוב נהנית ללכת ברגל אבל הפעם לקחתי אוטובוס כי לא חשבתי שהקרחונים הקטנים שמוקמו בין הקופסאות הן יריב ראוי לשלושים ומשהו מעלות של אמצע הצהריים.
מה צפוי לי בהמשך?
דאגתי מאיך שהבדיקות והביקורות יסתדרו עם המשמרות שלי ועם הנסיעות, אבל להפתעתי הרופא ביקש שאבוא שוב רק ביום ראשון הבא וזה יום שאני גם ככה לא עובדת בו.
מחר ובמשך הימים הקרובים אתחיל להזריק פעם אחת בשעות הערב ולקראת סוף השבוע תהיה זריקה נוספת.
ביום שלישי, כאשר אני חוזרת לעבודה, אלך רק לחצי יום כדי שאספיק לחזור הביתה להזריק ולאסוף את פיץ משדה התעופה.
את היומיים שלאחר מכן לקחתי חופש, כדי שנוכל לבלות קצת יחד כזוג ובשישי לילה אחזור למשמרת לאחר שתי ההזרקות המתוכננות.
בין לבין, אני צריכה לבלות קצת זמן איכות עם פיץ ולקוות שכל התהליך הזה ילך בצורה כמה שיותר נטולת סיבוכים וכאבים.
הרופא נתן לי מרשם לכל מיני הורמונים ושלח אותי אל האחות שתסביר לי איך מזריקים.
האחות הייתה נחמדה וסבלנית מאוד, אבל כאשר ראתה שנלחצתי וכמעט דמעתי מהגודל של המחט שאני אמורה לתקוע לעצמי בבטן (באורך של ס"מ ואולי קצת יותר!) היא שינתה טון, לכזה שהופנה אלי לאחרונה כאשר הייתי ילדה קטנה ואמרה לי "מה זה? זאת רק מחט קטנה, לתינוקות ממש". עכשיו, אני לא יודעת מה הפואנטה של המשפט הזה, כי הראיה שלי די טובה, טפו טפו, ואני יודעת שמחט קטנה זו לא, בטח לאחת שאין לה באמת ניסיון עם הזרקות עצמיות, אבל אם המטרה שלה הייתה להעליב אותי או את האינטליגנציה שלי, אז היא קצת הצליחה.
ביציאה מבית החולים קיבלתי שיחת עידוד מהחברה מהסלסה (כפרעליה) שאפילו הציעה לבוא אלי מחר בעת ההזרקה הראשונה ולתמוך בי נפשית. משם התפנתי להתנסות באטרקציה ההו-כה עתידנית הלא היא הרכבת הקלה בדרכי אל בית המרקחת.
התחנות הראשונות היו עיליות ולכן איטיות ומבאסות אבל ברגע שירדנו אל מתחת לפני הרחוב המהירות עלתה פלאים, עד שלרגע קט יכולתי לעצום עיניים ולדמיין שאני במטרו של פריז או ניו יורק. כשעליתי חזרה אל הרחוב, החום שבחוץ הזכיר לי שפה זה לא אירופה ולא אמריקה אלא לגמרי מידל איסט.
הלכתי ברגל לכיוון בית המרקחת, שם הזריקות הגיעו בקופסאות כל כך גדולות שלרגע חשבתי שהרוקחת טועה בכמות. אבל היא לא טעתה וזה למרות שקניתי רק חלק מהמרשם יחד עם אלכוהול לחיטוי ומשחת אלחוש ליתר בטחון. את הדרך הביתה משם אני לרוב נהנית ללכת ברגל אבל הפעם לקחתי אוטובוס כי לא חשבתי שהקרחונים הקטנים שמוקמו בין הקופסאות הן יריב ראוי לשלושים ומשהו מעלות של אמצע הצהריים.
מה צפוי לי בהמשך?
דאגתי מאיך שהבדיקות והביקורות יסתדרו עם המשמרות שלי ועם הנסיעות, אבל להפתעתי הרופא ביקש שאבוא שוב רק ביום ראשון הבא וזה יום שאני גם ככה לא עובדת בו.
מחר ובמשך הימים הקרובים אתחיל להזריק פעם אחת בשעות הערב ולקראת סוף השבוע תהיה זריקה נוספת.
ביום שלישי, כאשר אני חוזרת לעבודה, אלך רק לחצי יום כדי שאספיק לחזור הביתה להזריק ולאסוף את פיץ משדה התעופה.
את היומיים שלאחר מכן לקחתי חופש, כדי שנוכל לבלות קצת יחד כזוג ובשישי לילה אחזור למשמרת לאחר שתי ההזרקות המתוכננות.
בין לבין, אני צריכה לבלות קצת זמן איכות עם פיץ ולקוות שכל התהליך הזה ילך בצורה כמה שיותר נטולת סיבוכים וכאבים.
אחלו לי הצלחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה