בדיוק שבוע מאז תחילת ההזרקות, שבוע שמרגיש ארוך במיוחד.
הזריקה הראשונה הייתה ביום שני בערב. התכוננתי אליה על ידי כך שמרחתי משחת אלחוש על הבטן התחתונה ואותה לחצתי על העור עם ניילון נצמד מודבק במסקינטייפ מכל קצוותיו. שעה המתנתי חוששת ומנויילנת מעלה ספקות לגבי היכולת שלי להזריק לעצמי. כשהגיעה השעה המיועדת נשמתי עמוק, מלמלתי לעצמי מילות עידוד וניסיתי להשאיר את היד כמה שיותר יציבה. בסה"כ, לקח לי כשלושים דקות עד שצלחתי את המשימה ובנקודה קטנה בפנים הצלחתי אפילו להיות גאה בעצמי.
למחרת כבר הייתי צריכה ללכת למשמרת בוקר, אך מאחר ויש להקפיד על הזרקה בשעת ערב קבועה, עדכנתי את המנהל שלי שעלי לצאת מוקדם (לא לפני שנמרחתי שוב במשחה ונילון- וכך גם נסעתי בהסעה!). מאחר וההורמונים רגישים לטמפרטורה, האלטרנטיבה של להזריק בבית היא להטלטל בדרכים עם קרחון מוצמד לעט ההזרקה והשארה שלו במקרר המשותף ליד ארוחות צהריים חצי אכולות. גם ביום הזה לקח לי כחצי שעה עד שאזרתי אומץ אבל כאן כבר התחלתי לבנות מעט בטחון כאשר הבנתי שהמשחה מחוללת פלאים עד כדי כך שאני אפילו לא מרגישה את הדקירה. בערב הלכתי לאסוף את פיץ מנתבג וכרגיל, שמחתי מאוד בידיעה שהוא הגיע כדי לתמוך בי ושיש לנו שבועיים יחד.
ביומיים הבאים הייתי בחופש.
ברביעי פיץ ישב לידי ואמר מילים מעודדות בעת ההזרקה שלקחה אולי חמש דקות. אחריה יצאנו לפגוש את ידידי החנון באירוע "פסטיבל בירה" עירוני. למחרת פיץ כבר השתתף באופן פעיל -
בכל הסרטונים וחוברות ההדרכה מראים שיש להחזיק את העט בצורה של אגרוף ואז לשחרר את החומר על ידי לחיצה עם האגודל. לי נח יותר להחזיק את העט בצורה אחרת אבל התוצאה של שינוי זה הוא שהאצבע היא זו שפנויה והלחיצה עצמה מעט מסורבלת. וכאן הגיע החלק של פיץ - אני מכניסה את המחט והוא לוחץ. מסתבר שזו הייתה גם הפעם הראשונה שהוא הסתכל על המחט ממש בכניסתה וביציאתה ואמר שהוא חושב שאני ממש אמיצה ושהוא כנראה לא היה יכול להזריק לעצמו. הוא נראה חמוד ומופתע בו זמנית בעת שהחמיא לי.
התכנית לגבי יום שישי הייתה להזריק לפני יציאה למשמרת לילה. הבעיה הייתה שביום הזה הייתי אמורה להזריק פעמיים, גם את העט שהשתמשתי בו עד כה אבל גם חומר נוסף שמגיע בצורת אבקה בבקבוקון שאותו יש לערבב עם נוזל שמגיע בתוך המזרק עם מחט עבה. אחרי הערבוב צריך לחליף למחט דקה ולהזריק. את העט צלחנו כרגיל בקלילות, אבל עם המזרק החדש קצת הסתבכנו בתפעול ובסופו של דבר יצאתי מאוחר מהשעה בה אני בדרך כלל יוצאת למשמרת והייתי צריכה לרוץ חצי מהדרך כדי לא לפספס את ההסעה.
כשהגעתי להסעה והיה לי מעט פנאי לחשוב על הסיטואציה, הופתעתי מהתהליך שעברתי בכמה ימים. מזריקה אחת שלוקחת חצי שעה ומלווה בחששות רבים ויד רועדת, לשתי זריקות באווירה של "נו יאללה, אני ממהרת".
בשבת בצהריים פיץ העיר אותי אחרי כמה שעות של שינה ואחרי עוד צמד הזרקות יצאנו לחגוג יום הולדת משותף ומאוחר. התלבשנו והתגנדרנו ויצאנו למסעדה תאילנדית ששנינו אוהבים בתל אביב. האוכל היה טעים והחברה מצויינת וכאשר התחלנו ללכת חזרה, עצרנו לקוקטייל נוסף במקום מפונפן יחסית ששמעתי עליו רבות. היה טעים ונחמד.
יום ראשון התחיל מוקדם עם הגעתנו לבית החולים לביקורת בשבע ומשהו בבוקר.
השהות הייתה קצרה יחסית לפעם הקודמת. אחרי שסיימנו אצל המזכירה פנינו לבדיקת דם שהייתה אולי הכואבת ביותר בהשוואה לבדיקות הרבות שעברתי בחודשים האחרונים. משם בדיקת אולטרסאונד שם נצפה איכשהו פחות זקיק מהבדיקה שנעשתה בשבוע שעבר וחזרה אל האחות שסיכמה ואמרה שהיא רואה שכמה זקיקים גדלו יפה ושנראה שהשאיבה מתקרבת. מה צפוי לי בשלב הבא ואיזה הורמונים עלי לקנות לימים הקרובים אדע כאשר היא תתקשר לעדכן אותי אחר הצהריים.
המשכנו את הבוקר והצהריים בארוחת בוקר בקפה קרוב, סיבוב בקניון ומשם נסיעה קצרה עבור טיפול בדיקור סיני. הפעם הזמן טס לי ורוב המחטים לא כאבו. פגשתי את פיץ חזרה בחוץ והתלבטנו אם לחזור לדירה או לחכות בחוץ לשיחת הטלפון. כשראיתי שפיץ מתחיל להתאדות לי בחום הצהריים, החלטנו לחזור בחזרה כאשר ברור לי שחוק מרפי קובע שאת שיחת הטלפון אקבל ברגע שהישבן שלי ינחת על הספה.
השיחה הגיעה פחות מחצי שעה להגעתנו ובדיעבד מזל שכך, ברעש של בחוץ כנראה שלא הייתי מצליחה לעקוב כמו שצריך אחר ההנחיות המפורטות ורשימת הקניות. בדירה יכולתי לכתוב הכל בניחותא ובשקט על בלוק כתיבה ולוודא איתה שכתבתי הכל נכון.
בקצרה - ביום ראשון שתי זריקות בערב כרגיל.
בשני (היום) אותן שתי זריקות רגילות בצהריים ובערב שלוש נוספות, של הורמונים שאמורים להביא את התהליך לסיום.
בשלישי מנוחה וברביעי להגיע בשבע בבוקר לבית החולים לשאיבה!
הופתעתי מכך שהשאיבה מגיעה כל כך מוקדם, סה"כ עשרה ימים מאז הזריקה הראשונה וגם התחלתי להרגיש פחד מכך שהנה זה ממש קורה. מצד שני, המחזור שלי הוא די קצר באופן טבעי ולכן אולי אני לא צריכה להיות מופתעת שאורך הטיפול מתכתב עם מה שגם ככה קורה לי באופן טבעי.
המשך היום היה מתיש לא פחות. יצאתי לעשות קניות בדרך לבית המרקחת לרכישת הזריקות הבאות ורק כאשר הגיע תורי הבנתי לצערי שלא לקחתי איתי את המרשם ושהוא גם לא מופיע במערכת. עייפה מכל ההליכות של היום הזה, ביקשתי מפיץ שיפגוש אותי בתחנת האוטובוס כדי לקחת את הקניות ולהביא לי את המרדם וכך היה. מיד אחרי המפגש החפוז חציתי את הכביש כדי לתפוס אוטובוס חזרה לבית המרקחת.
בערב אחרי הזריקות הכנו יחד מאפה פסטה טעים שנאכל בתאבון רב אחרי היום הארוך והמעייף שחווינו, צפינו בשני פרקים "הנני", שמצליחה להצחיק גם ממרחק שלושים שנה. הת היום סיימתי בהרדמות תוך פחות מחצי דקה מרגע שזחלתי למיטה.
את זריקות הצהריים כבר עברתי וברגע שאלחץ על כפתור ה"פרסם" אפנה להכין את השולחן לקראת ההזרקה המשולשת. כשאסיים, אשאר כנראה רק עם החששות לגבי השאיבה עצמה, מהכאבים ותופעות הלוואי שעלולות להגיע וגם מהתוצאות. כמה ביציות תשאבנה? כמה תשרודנה את ההקפאה? האם המספרים יצדיקו את המסע שעברתי עד כה? האם אצטרך לדחוף לטיפול נוסף לפני הרילוקיישן והאם זה בכלל יתאפשר?
מניחה שהעדכון הבא יגיע לאחר שההליך יסתיים בתקווה שהכל יגמר בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה