יתכן שזה יום ההולדת שמתקרב או טריגר כזה או אחר בפייסבוק, שמשקף חלון הצצה מאוד ערוך ונקודתי לחייהם של אחרים,
אבל קשה לי שלא לתהות האם אני בכלל במסלול הנכון.
אין טעם להצטער על חוויות העבר, הן שם כדי שנחכים מהן ונדע להשתפר הלאה ובכל זאת...
קראתי משפט מעניין לא מזמן שנותן נקודת מבט שונה על הישגים שאנשים שואפים אליהם בחיים:
"הכל מסתכם בעובדה שאתם מעוניינים בדברים או בתוצאות האלה, מפני שאתם רואים בהם אמצעי להשיג רגשות, תחושות או מצבים מסויימים שבהם אתם חפצים".
אולי החרטה על כך שמעולם לא השלמתי תואר נובעת מכך שאני מרגישה טיפשה?
או שהסיפור שאני מספרת לעצמי הוא שלו השלמתי תואר, היו לי יותר אפשרויות תעסוקה ואז הייתי חשה בטחון יחסי בתקופות בהן סביבת העבודה מרגישה פחות יציבה או בכך שיש לי אפשרויות אחרות?
אולי זו השיחה שהייתה לי אתמול עם חברה שבוגרת ממני בשנתיים, שבה סיפרה שבסבב שאיבת הביציות היחיד שעברה הצליחו לשאוב ממנה כמעט כפול ממה שהצלחתי "להפיק" בשלושה סבבים, שגרמה לי לחוש פחד מכך שאולי אני מאחרת את הרכבת? שאולי חס וחלילה צפויים לי שברונות לב בתחום זה? יש לי שתי חברות נוספות בגילי או בוגרות יותר שעברו את התהליך, כולן הקפיאו פי כמה ממני לאחר סבב אחד ולא נזקקו לסבבים נוספים.
אולי הזמן האבוד שלי ושל פיץ, שהחזיק אותנו באותו סטטוס זוגי כל כך הרבה שנים, גורם לי לדאגה שאולי התרגלנו מדי ללבד שלנו ולמרחק? שאין לנו באמת תוכניות טובות לזוגיות ולהקמת משפחה על כל הכרוך בכך בנוסף להבדלי השפה והתרבות בינינו?
אני
אני צריכה לשמוח שנחגוג את יום הולדתי בטיול זוגי מהנה בסוף השבוע ועל כך שהוא זורם איתי על שיעור גלישה (באחד מבתי הספר והחופים הטובים במדינה!), ובכך עוזר לי להגשים חלום ילדות קטן.
ונכון שיש לנו קשיים בארגון החתונה, אבל הזמן שהולך ואוזל ואיתו כמות ואיכות הביציות שלי צריכות לתת פרופורציה ולהבדיל בין עיקר לבין מה שאולי עשוי להיות טפל. זה חשוב להזכיר ולטפוח לעצמנו על השכם על צעדים נכונים בדרך, גם אם עוד לא הגענו ליעד והעיקר שנתקדם לשם בהתמדה.
את הפערים בתחום התעסוקתי אני מאמינה שעוד אפתור. אמנם נכון שיש אנשים שהצעדים שלהם גדולים ומהירים יותר, אחרי בחירות שעשו שהביאו אותם לתפקידים בכירים או מבוקשים במיוחד, אבל גם אני מתקדמת בדרך שלי. בצעדים קטנים יותר, אמנם, אבל בהחלט עקביים, ועל כך אני בהחלט יכולה להודות.
באשר ללימודים- ברור לי שעוד יבוא יום, ואולי אפילו בעתיד הרחוק, שבו אוציא תואר בתחום שמעניין אותי בלי קשר ליכולות ההשתכרות שעשויות לצמוח ממנו. בינתיים, אני מוצאת סיפוק בלמידה של כל דבר. קורסים כאלה ואחרים, פרקטיקות מועילות וכו' ויודעת שגם הם מביאים לי תועלת.
חלפו אלפי שנים מאז שדרשו רבותינו "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" ומצד שני "איזשהו עשיר? השמח בחלקו".
אני חושבת שהסוד טמון בתנועה מתמדת בין שני הקטבים הללו.
השמחה בחלקנו לבדה עלולה להביא לניוון וחוסר בתנועה והתאווה לבדה למרירות ולמרדף אין-סופי.
בתור התחלה, לדעת איפה אנחנו עומדים ולאן אנחנו שואפים להגיע אחרי כן לפסוע עקב בצד אגודל בכיוון הרצוי ולבסוף, לקחת הפסקות מדי פעם כדי להעריך את העובדה שהמרחק אל היעד הולך ומתקצר וגם כדי להריח את הפרחים שבצד הדרך.
וזו התזכורת שלי עבור עצמי לכבוד יום הולדתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה