מזה זמן מה שהעתיד במקום עבודתי לא נראה מזהיר.
בתחילה, השינויים היו קטנים יחסית כמו העלאת נושא החסכון לעתים קרובות, ביטול אירועי קבוצה וחברה, והקפאת הכשרות בחו"ל בתירוצי קורונה.
הצמצום הורגש ברמה היומיומית והפרטית בתוך הקבוצה שבה עבדתי וגם במאקרו, בעיקר בכך שמחיר המניה של החברה קפוא במקרה הטוב ויורד במקרה הרע, בעוד שהמתחרות פורחות.
לא פעם, כאשר עוד ועוד שינויים נכנסו, "זקני השבט" היו מתרפקים על איך שהדברים היו נהדרים פעם ותוהים בקול רם איך הגענו למצב של היום. אמנם אינני מהזקנים ממש, שחלקם נמצאים בחברה עשרים שנה ויותר, אבל הפז"ם שלי בחברה מספיק כדי להבין שאלה לא סתם תלונות ישראליות טיפוסיות אלא שיש צדק בדבריהם.
לפני כמה ימים הגיעה הגזרה החדשה, והפעם זו מכה של ממש. הצמצומים לא הועילו והגדילה לא הייתה כפי שקברניטי החברה ציפו ולכן אין מנוס מפיטורים המוניים.
החדשות הותירו אותי בתחושות מעורבות.
ברמה המקצועית, הבחירה הזו מעוררת אצלי שאלות רבות, אבל ברמה האישית, ככל שהעמקתי בהשלכות האפשריות, הבחנתי בחוסר שקט פנימי קיצוני. ככל שניסיתי להבין מדוע כך גיליתי עוד ועוד רבדים בסיסיים שעלולים להזדעזע כתוצאה מהבשורה הזו.
למקום העבודה הנוכחי שלי הצטרפתי לפני כמעט שלוש עשרה שנה והיא למעשה ה-"עבודה של גדולים" הראשונה שלי. בתקופה הזו, חברים סביבי עברו גלגולים שונים בחייהם המקצועיים. חלקם הפכו לעצמאיים וחוו לעתים תקופות קשות של יובש ומיעוט הכנסות, חלקם בחרו במסלולים של השכלה גבוהה עד לרמת הדוקטורט לאו דווקא בתחומים שצפויים להיות רווחיים והתקיימו ממלגות כאלה ואחרות ועבודות זמניות.
רובם השלימו תארים והחליפו עבודות, לעתים תוך תקופות אבטלה ממושכות וכל זה כאשר אצלי המשכורת נכנסת כרגיל ובזמן ואפילו עולה אחת לשנה באחוזים משתנים. למזלי, הפוזיציה הזו איפשרה לי לחסוך בצורה יפה במשך השנים.
ליציבות הזו הייתה השפעה חיובית במשך כל השנים הללו וביתר שאת בתקופה המשוגעת שחווינו כולנו מפרוץ הקורונה ואילך. בזמן שחלק מחבריי נתקעו בבית עם הילדים או איבדו מקומות עבודה, המעסיק שלי נחשב חיוני למשק ולכן המשכתי להגיע לעבודה כרגיל והצלחתי לשמור על סוג של נורמליות. אותו הדבר קרה גם בהמשך, כשחווינו מתקפות טילים ומלחמה. החיים, לפחות בפן הזה המשיכו כרגיל והותירו קש של שפיות להיאחז בו.
אז מה צפוי לקרות בהמשך?
ההנהלה הודיעה שכדי להימנע מפיטורים כואבים ומיותרים עד כמה שניתן, הם ינסו לעודד פרישה מרצון ומענקי עזיבה. בהמשך היום כולם יקבלו מייל אישי עם הסכום הצפוי לנו במידה ונסכים לעזוב ויהיו לנו שלושה שבועות לקבל החלטה. הבעיה היא שאם כמות העוזבים מרצון לא תגיע למכסה המתוכננת, יתחילו פיטורים כפויים ללא מענק. כך או כך, כל המהלך הזה צפוי לקרות תוך כמה חודשים. מי שיתנדב לעזוב יסיים את דרכו בחברה בסוף ספטמבר ומי שיפוטר יעזוב באמצע נובמבר.
ההודעה על הפיטורים הללו הם סוג של סטירה מצלצלת נוספת שמחייבת אותי ואת פיץ להסתכל למציאות בעיניים. הדד ליין הקצר והאפשרות של הפסד מקור הכנסה מחייב אותנו להאיץ את ההכנות לחתונה ולצמצם עלויות. המכה הנוספת היא כמובן המצב הבטחוני בישראל וביטול הטיסות ההמוני שככל הנראה מבטיח שאיש מבני משפחתי לא ישתתף באירוע הזה. פתאום הרעיון של elopement הופך מרעיון רומנטי של זוג צעיר ומטופש לאפשרות ההגיונית ביותר.
ולמרות כל מה שנאמר, כמובן ששום דבר לא מבטיח שדווקא פיץ ו\או אני נהיה אלה שנסבול מהפיטורים הללו ובכל זאת, יש כמה עניינים שנצטרך לתת עליהם את הדעת.
1. מאחר ושנינו עובדים אצל אותו המעסיק, יש סיכוי כלשהו ששנינו נמצא את עצמנו מחוסרי עבודה.
2. בכל מקרה ידענו שבתקופה הקרובה אחד מאיתנו יצטרך לעזוב, אולי זו ההזדמנות לעשות זאת, בתקווה שזה יקרה עם פיצוי נאה.
3. המנהל המקומי שלי טוען שהוא מכיר לפחות ששה אנשים שרוצים לעזוב ולדעתו לפחות כאן, בארץ השיכורים לא תהיה בעיה להגיע למכסת כח האדם שביקשו לשחרר. לדעתו של פיץ שעבד בעבר באתר של החברה בארה"ב, חוקי העבודה שם לא ממש מגינים על העובדים ולכן שם יהיה קל מאוד לפטר אם יהיה בכך צורך.
4. לגבי ישראל, לשם אני שייכת למרות המעבר הזמני, אני חושבת שלא יהיו עובדים רבים שיתנדבו לעזוב בעיקר בגלל חוסר היציבות הכללי במשק. נדמה לי שחוקי התעסוקה בארץ הם קצת יותר דומים לאלו של ארה"ב ולכן אני מניחה שיהיה קל יותר לפטר אם יהיה בכך צורך.
5. גם בתקופת הרילוקיישן הקודמת שלי היה סבב פיטורים כולל אפשרות לעזיבה מרצון. בזמנו נאמר לישראלים שבחו"ל שהאפשרות הזו סגורה בפנינו, כעת נראה שזה לא המצב. החשש שלי הוא שבתקופה כזו של קיצוץ בהוצאות, לעובדי הרילוקיישן שמקבלים מגורים ורכב על חשבון המעסיק יציירו מטרה על הגב. מצד שני, זה ישחרר אותי מההתחייבות לעבוד שנה בארץ בשובי.
לחזרה מוקדמת ארצה ללא פיטורים יהיו השלכות לא רצויות על פיץ ועלי במיוחד אם זה יקרה לפני שנספיק למסד את הקשר.
בשנים האחרונות כשפיץ ואני דיברנו על העתיד המשותף לנו, הוא ידע שאני רוצה שנעתיק את חיינו לישראל והביע נכונות לעשות זאת, אלא בהתחשב בחוסר היציבות הנוכחי והנקודות שציינתי לעיל, יכול להיות שהגיוני יותר שדווקא אני זו שתעזוב בעת הזו כדי שנוכל לשהות בארץ השיכורים לזמן מה עד יעבור זעם.
אסיים בכך שאספר שאתמול לא ממש יכולתי להתרכז בשום דבר אחר למרות שידעתי שעדכונים יגיעו רק היום. מדי פעם העלתי חששות מול פיץ ותבעתי את תשומת לבו למרות שהוא בסה"כ ניסה להתרכז באירועי האולימפיאדה. ככל שהעמקתי בעניין הבנתי פתאום עד כמה השפיות היחסית שבמקומי שברירית.
הרילוקיישן הזה הזיז אותי מקשר ממושך בשלט רחוק לקשר זוגי נורמלי. היציאה מישראל בעיתוי של מלחמה מקומית בואכה איזורית ואיפשרה לי ליצור בועה של רוגע בתוך כל הכאוס. ההטבות החומריות של רכב על חשבון המעסיק ודירה חדשה ומאובזרת ללא שכ"ד וחשבונות הן כמובן בונוס מהנה.
גם ללא הרילוקיישן, אני מרגישה שבמשך השנים מצאתי מקום נח שבו אני מרגישה מוערכת. אם לא נתקדם מהר עם ענייני החתונה לפני שחרב הפיטורים תונף בטעות מעל צווארי, אהיה מחוייבת לחזור ארצה.
חזרה לריחוק, ללחץ, לחששות, ללא הכנסה, ללא מקום משלי ועם צורך דוחק להמציא את עצמי מחדש בפן התעסוקתי.
פיץ, שנוטה להיות אופטימי יותר ממני בינתיים מיטיב לראות את חצי הכוס המלאה.
יתכן שזוהי קריאת השכמה והזדמנות לנסות משהו אחר, ללא משמרות לילה וסופי שבוע. אם חוקי התעסוקה כאן באמת מקשים על פיטורים יתכן שפיץ יוכל להמשיך לעבוד בזמן שאני מחפשת את דרכי המקצועית ובכל מקרה, נראה שאני יכולה להשאר בארץ השיכורים בהנתן תעודת נישואים.
כלומר, אם נשאר עם אצבע על הדופק ונפעל מספיק מהר, יתכן ונבחר לפנות בצומת הזאת ולצאת יחד לדרך חדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה