סבתא בבית חולים

השבועיים האחרונים התאפיינו באירועים שונים מאוד במהותם, חלקם נעימים ומעלי חיוך ואחרים מדאיגים. 
קשת שלמה של רגשות שהיה מאתגר להתמודד איתה בפרק זמן כל כך קצר.

יום שני שעבר התאפיין במזג אוויר נעים שממש הזמין את פיץ ואותי להליכה, שתיה קרה בשמש ושיחה טובה. אני ממש זוכרת את התחושה הקלילה והנעימה שהרגשתי ברגעי הביחד האלה.

ההרגשה השתנתה לחלוטין כמה דקות אחרי שנכנסנו בחזרה לדירה. בדקתי את הודעות הווטסאפ והייתה שם אחת מדודה שלי מצד אמי שעדכנה שסבתא אושפזה במחלקה פנימית. בית האבות הסיעודי שבו היא מתגוררת הזמין לה אמבולנס בעקבות סטורציה נמוכה וכאשר הגיעה לבית החולים אבחנו אותה עם דלקת ריאות. 
דלקת ריאות זה כמובן מצב מאוד לא נעים, על אחת כמה וכמה בגיל של סבתי, שבדיוק חגגה תשעים ושש.
המצב הפך למדאיג יותר כאשר התברר שהיא מתקשה בבליעה, מה שהעלה את החשד שאולי מזון הגיעה לקנה במקום לושט והוביל איכשהו למצב הריאתי. חמור מזה, בגלל הקושי לבלוע היא פשוט לא הסכימה לאכול.
במשך כמה ימים המשפחה ניסתה להיות לצדה ולנסות לעודד אותה לאכול ללא הצלחה כאשר במקביל הרופאים ניסו כמה פעמים להכניס לה זונדה ללא הצלחה. הם טענו שיש לה "מבנה אנטומי קשה" שלא איפשר את זה.

כששמעתי את החדשות נבהלתי מאוד והתלבטתי אם להזמין כרטיס טיסה ארצה. שאלתי את ההורים שלי מתוך בית החולים את דעתם והם לא ידעו מה לענות וגם אחותי קישוא לא ידעה מה לומר והוסיפה שהיא מבינה את ההתלבטות שלי ולא מקנאה בי על הסיטואציה הלא פשוטה.
אז דיברתי עם הדודה ולה כבר היו דברים אחרים לומר, כנראה מתוך פרספקטיבה של מישהי שאיבדה את אמה ואביה המבוגרים בשנים האחרונות. 

היא אמרה שכרגע לא יודעים כלום, אז יכול להיות שאגיע ארצה ואחזור חזרה והיא עדיין תהיה באותו המצב והציעה לי לחשוב איך ארגיש אז. היא הזכירה לי שבגיל של סבתא, המצב הבריאותי הוא מאוד לא צפוי. יכול להיות שהיא תשתפר, תצא מבית החולים ובהמשך "סתם" לא תקום יום אחד בבוקר. היא שיתפה שבין השורות של אתרי החדשות וממה שהיא שומעת בהקשר של טיסות, נדמה לה שיש סיכוי למתקפה קרובה באיראן ולכן אם אני מגיעה ארצה, היא הציעה לי לקחת בחשבון שאני עלולה להשאר יותר ממה שאני מתכננת.

דבר נוסף שסיפרה פגע בנקודה הכי רגישה ולכן היא גם מראש התנצלה על שיתוף החוויה הקשה. 
לפני כמה שנים, כאשר מצבה הרפואי של אמא שלה התדרדר גם היא נכנסה לאישפוז. האח היחיד דל דודתי שחי בארה"ב עלה במהירות על טיסה והגיע ארצה כדי לראות אותה. בזמן השהות שלו המצב שלה התייצב ואמרו לו שהיא תהיה בסדר. כאשר הוא היה על טיסה חזרה לארה"ב המצב שלה התדרדר במהירות. הדודה מספרת שהיא זוכרת שניסתה לתפוס אותו אבל לא הייתה תשובה כי הוא כנראה היה בדיוק על הטיסה. טיסת החזור שהוא לקח באופן מידי לא הייתה מהירה מספיק, הוא פספס את ההזדמנות להפרד ממנה. 
בתחושות מעורבות החלטתי להמתין עם הטיסה ולהחליט בהמשך לפי העדכונים שאקבל.

בינתיים, נראה שהאנטיביוטיקה שהיא קיבלה לוריד התחיל לפעול והנשימה שלה הפכה לפחות מאומצת (אמא סיפרה שבהתחלה זה היה נשמע שהיא "מגרגרת") והיא אפילו חזרה לאכול מעט, שזה מעודד מאוד, אבל הכמויות עדיין לא מספקות.
לכן, נכון לעכשיו, מתוכנן לה לקראת סוף החודש הליך גסטרוסטומיה או פיום קיבה. כלומר, יכניסו לה צינור דרך דופן הבטן ישר לקיבה כך שניתן יהיה להאכיל אותה ללא צורך בבליעת מזון. 
אני מוכרה לציין שההליך הזה מדאיג אותי מאוד, למרות שאין לי מושג מה עוד אפשר לעשות. 
איך אפשר לוודא שהיא לא תמשוך בטעות את הצינור? היא הרי לא מודעת למעשיה וגם בבית החולים כל הזמן הורידה את מסכת החמצן למרות שהיא נזקקה לה. אני גם חוששת מהפרוצדורה עצמה, כי הרופאים כבר הזכירו שהיא לא במצב בריאותי שמאפשר הרדמה מלאה, אז איך התהליך יבוצע? בלינק שצירפתי אמנם מצוין שההליך מבוצע בד"כ בהרדמה מקומית, אבל כאמור היא לא אחראית למעשיה, אז אני לא יודעת איך אפשר פשוט להניח שהיא תשכב בשקט. 

הימים המתוחים של דאגה וחשש לשלום סבתי הלכו והתקדמו להם לעבר סוף השבוע שעבר שבו חל יום הולדתי. 
פיץ הזמין לנו מראש לילה במלון בצד השני של המדינה, בעיירת חוף מקסימה ולשמחתי מזג האוויר שיתף פעולה והיה חם ונעים.
כמובן שבגלל החדשות לא ידענו אם ניסע יחד, אבל מאחר שהמצב של סבתא הצליח להתייצב, החלטתי לנסוע.
בדיעבד, אלה היו יומיים של ניקוי ראש שהייתי זקוקה להם. תחושה חמצמצה של אשמה אמנם הצליחה להתגנב פה ושם, אבל ניסיתי להזכיר לעצמי שאני לא באמת יכולה לעזור בכלום והתחושות הקשות שליוו אותי בימים האחרונים לא עשו לי טוב.
שמחתי להשיל מעצמי, ולו רק לזמן קצר, את המתח מעל הכתפיים ולהנות מזמן של זוגיות, אוכל טוב, שמש נעימה ואוויר מלוח וטוב של ים.

ביום ראשון כבר נסענו לאמא של פיץ. כזכור, מצבה הבריאותי מגביל אותה מאוד ובחודשים האחרונים אחותו של פיץ חזרה הביתה לקראת לידה שאמורה לקרות בשבוע הבא.
שנינו היינו כאן יחד כמה ימים, ובהמשך נשארתי כאן רק אני, עם שני תיקים מלאי בגדים. אחד למזג האוויר המקומי והשני מלא בבגדים קצרים, דרכון, ת.ז מפתחות של בית הורי וכל מה שאולי אצטרך במידה ויהיו עדכונים מסבתא.

מחר אמורה להגיע לכאן הגיסה, יחד עם בתה שמתרגשת מאוד לקראת בן הדוד או בת הדוד החדשים שצפויים להגיח לעולם.
פיץ יגיע לאסוף אותי כדי שלכולם יהיה יותר מקום. עם כמה ששמחתי לעזור ולהיות כאן במידה ותהיינה התרחשויות, אשמח מאוד לחזור לפינה ולפרטיות שלי עם פיץ.