זו הייתה הגיסה שמסרה לנו שתי הודעות בטון רגוע ואגבי. ירדו לה המים והפלאפון שלי ,שהשארתי להטענה במטבח, צלצל כמה פעמים.
כמובן שהראשונה תפסה את מירב תשומת הלב וגרמה לי להאיץ בעצמי ובפיץ לצאת במהירות מהמיטה ולהתארגן, למרות חוסר הדחיפות שבקולה.
שלשום, הייתה לנו תכנית די ברורה. פיץ שסיים לעבוד, יצא מדירתנו לכיוון שדה התעופה המקומי כדי לאסוף את הגיסה, אשת האח ובתה, הוא יביא אותה לבית אמו, יאסוף אותי ואז ניסע הביתה. חילוף משמרות.
אשת האח צפויה הייתה להשאר עם הגיסה ההריונית וללוות אותה לבית החולים כשיתעורר הצורך.
בפועל, בשדה התעופה הורידו את שתיהן מהטיסה מסיבה שעדיין איננה ברורה לי, ואחרי לא מעט דין ודברים, הן קיבלו טיסת המשך בבוקר למחרת, בשדה תעופה במרחק של כארבע שעות משם. כמובן שהן גם את הנסיעה ואירוח במלון ללילה על חשבון חברת התעופה.
פיץ כבר היה בחצי הדרך כשקיבל את העדכון במצבן ולכן החליט לנסוע ישר לבית החמות במחשבה שיאסוף אותי הביתה כפי שתוכנן.
בסוף, אחרי כמו משימות שהוא היה צריך לעשות בבית, ארוחת צהריים ומנוחה קצרה אמו אמרה לו "קדימה, תשאר לילה אחד" ובוא נעתר, למרות שאפילו מברשת שיניים בוא לא הביא.
כמו שהבנתם מתחילת הפוסט, זה היה נחוץ.
התכנית כעת הייתה שפיץ יקפיץ אותי ואת הגיסה לבית החולים ואז יאסוף את אשת האח והאחיינית מהשדה הביתה, והיא תסע ברכב נפרד לבית החולים.
ההודעה השניה, שהפלאפון שלי צלצל כמה פעמים פתאום תפסה לי את הלב כמו בצבת. חששתי שאלה לא סתם נוטיפקציות ושבאמת חיפשו אותי.
על מסך הפלאפון חיכו לי שיחה שלא נענתה מהדודה מצד אמי, שתי שיחות מאבא והודעה ממנו "תתקשרי אלי".
אז התקשרתי והוא סיפר לי את מה שלא רציתי לשמוע.
סבתא הלכה לעולמה הבוקר.
סביבי כולם בהמולת התרגשות לקראת לידה, ובפנים הלב שלי צנח.
אמרתי לאמא, שהייתה גם היא על הקו, שאני כל כך מצטערת על החדשות והיא ענתה בטון שנשמע מופתע, שהיא יודעת, היא הרי הייתה סבתא שלי, עניתי שזה נכון, אבל היא הייתה אמא שלה הרבה לפני שהיא הייתה סבתא שלי.
בהמשך השיחה אמא הניחה שלא אספיק להגיע ללווייה, היא חצי התנצלה וחצי ניסתה להבין אם אני רוצה שנדחה את זה עד שאגיע. אמרתי שאני יודעת שלוויות בד"כ נעשות בהקדם האפשרי והודתי לה על זה שהיא מתחשבת בדעתי, אבל ביקשתי שתעשה מה שנכון לה ושלא תקח אותי כפקטור.
בסיום השיחה עדכנתי את פיץ בפנים נפולות וגם את החמות שידעה על המצב של סבתא.
כשהגיסה נכנסה למטבח העדפתי שלא לעדכן אותה בינתיים.
בבית החולים, הציעו לגיסה לחדר והאחות שנכנסה נראתה כאילו היא עומדת לערוך לה בדיקות אז נתתי להן פרטיות ויצאתי לחכות בחדר ההמתנה, שנמשכה עוד ועוד בזמן שהמחשבות והלב דוהרים ואני בחוסר שקט.
שיחת טלפון נוספת עם ההורים גילתה לי שאמא נוטה להעדיף לחכות למחרת עם הלוויה. זה יתן לאנשים זמן להגיע, וממילא אין הרבה קרובי משפחה, וגם זה יבטיח לוויה בשעה נורמלית ולא באמצע הלילה, כמו שקרה בלוויה של דוד שלי, אחיה.
שמחתי לשמוע שזה מה שהיא מעדיפה כי הטיסות שמצאתי היו מביאות אותי לישראל לפנות בוקר, מה שישאיר לי מספיק זמן להגיע.
הדקות עברו והרגישו כמו נצח ובינתיים התלבטתי אם אני אמורה לחזור לחדר של הגיסה. האמת היא, שלא ידעתי אם אני רוצה להכנס כשהראש במקום אחר והפנים נפולות.
אז פסעתי הלוך וחזור בחוץ, באוויר הקריר וניסיתי להבין איך אני מרגישה ומה לעשות הלאה.
בסופו של דבר הזמנתי טיסה משדה התעופה המקומי, טיסה של שעה ומשהו, ועוד קונקשן ארוך של כמעט שמונה שעות עד שטיסת הלילה יוצאת לישראל. לא טרחת אפילו להזמין טיסת חזור בשלב זה, רק וידאתי שיש כאלה.
בינתיים, הגיעה הודעה מהגיסה שביקשה שאכנס לחדרה. כדי לעשכן אותי במתרחש.
היא אמרה שהיא עומדת לעבור בדיקה כי הרופאים חושבים שבכלל לא ירדו לה המים ושבכל מקרה הלידה עדיין לא קרובה, בהנתן שהיא לא מרגישה צירים. אם זה המצב, יכול להיות שהיא תשוחרר הביתה.
עם העדכון הזה, יצאתי לכיוון החניה, לעבר פיץ ואשת האח שעמדו להגיע. נתתי להם עדכון על המצב ועל הטיסה שהוזמנה.
פיץ ואשת האח הגיעו לחדר כשהגיסה כבר הייתה ארוזה ומוכנה לחזור הביתה ואני איחלתי לה הצלחה וסיפתי לה על החדשות המשפחתיות.
הגיסה מסרה את תנחומיה והעריכה שהגעתי איתה לבית החולים למרות הכל.
נפרדתי מהגיסות ופיץ החזיר אותי לבית אמו לאריזות אחרונות ומקלחת קצרה לפני היציאה לשדה.
בדרך לנמל התעופה קיבלתי עדכון משפחתי נוסף. למרות ההעדפה הראשונית של אמי, הוחלט שהלוויה תוקדם לשעה חמש אחה"צ של אותו היום, בעיקר מסיבה של המנעות מהלנת המת.
התעצבתי לשמוע שאפספס את הלוויה, אבל אני לא רציתי להיות גורם מעכב.
פיץ הוריד אותי בשדה, ואני התקדמתי בפרוצדורות הרגילות. צ'ק אין, בטחון וכו'.
רק אחרי המעבר בגייט, רבע שעה לפני העליה המתוכננת למטוס קיבלתי מייל מחברת התעופה שמעדכן כי הטיסה בוטלה!
חשבתי שזה מייל ספאם בהתחלה, אבל שאלתי כמה נוסעים נוספים שהביטו סביבם בפנים מבולבלות ומסתבר שגם הם קיבלו את העדכון.
טיסה אחרת, שתביא אותי בזמן ליעד ממנו יוצאת טיסת הקונקשן, לא הייתה זמינה מנמל התעופה הקטנטן שבו הייתי.
התקשרתי לפיץ לעדכן אותו והוא עשה אחורה פנה כדי לאסוף אותי, כי בשלב הזה כבר היה ברור שבשדה ההוא לא היה טעם להשאר.
תוך כדי תנועה ואחרי כמה טלפונים, נמצאה לי חלופה שתביא אותי בזמן ליעד של טיסת הקונקשן. אלא מה? הטיסה יוצאת משדה התעופה המרכזי של המדינה, במרחק של כשלוש שעות נסיעה משם.
בשלב הזה פיץ ואני כבר היינו עייפים ורעבים מאוד. עצרנו בדירה לאסוף כמה דברים, והתחלקנו בדרך בבננה אחרונה ועצובה למראה.
למרות יום ארוך ומתיש רגשית, פיץ הסיע אותי עד לשדה התעופה וחזר חזרה, שעה ומשהו נוספות לדירה ואני לא הפסקתי להודות לו על כמה שהוא היה תומך ומקסים בשבועות האחרונים, מאז שהחדשות על האשפוז הגיעו, דרך חופשונת איוורור ביום ההולדת שלי וכלה בכל התיזוזים שהעברתי אותו באותו היום.
את הפוסט אני מאשרת לפרסום בצאתי מנתב"ג. הרכבת שתיקח אותי מפה, תביא אותי למערבולת של שבעה, חברים שארצה לפגוש, עזרה לאמא בבירוקרטיה ועוד עניינים אישיים.
אני לא יודעת איך התקופה הזאת תראה אבל נדמה לי שזה יהיה לא פשוט.
יהי זכרך ברוך, סבתא. אתגעגע למה ולמי שהיית עבורי, לפני שהדימנציה השאירה רק את הקליפה החיצונית שלך. אני מקווה שאת לא סובלת יותר עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה