קצת נעלמתי מהנוף כאן בשבועות האחרונים, בעיקר כי קרו כל כך הרבה דברים. זה קצת חבל, כי ריבוי אירועים דווקא מזמין ריבוי עדכונים. נו, גם פוסט מסכם יעבוד, למרות שחבל לי שלא היה לי הפנאי להכנס לפירוט של חלק מהדברים קרוב יותר לשעת התרחשותם.
אתחיל דווקא בנקודה האחרונה שהפוסט הקודם נעצר בה, למעלה מחודש. הנושא היה דרמטי עבורי וחשוף מאוד.
את היום שלמחרת הפרסום, ביליתי עם פיץ בבדיקות. בין בדיקה אחת לשניה, את הזמן הממושך מאוד שהזדמן לי בהמתנה במסדרונות בית החולים ניצלתי בהתכתבויות אינטנסיביות עם אמא. סערת הרגשות הייתה עדיין גדולה מספיק כדי לרצות לעשות שיחת וידאו אבל חשבתי שיהיה נכון יותר לעשות את הכל בפורמט בו אפשר לעצור, לערוך ולבחור מילים.
בסיכומו של דבר, אחרי הרבה מאוד מלל ושיתוף הדדי של רגשות שנקברו לפני יותר מדי זמן, החלטנו לפתוח דף חדש.
ראיתי מאז שינויים קטנים-גדולים בהתנהגות שלה שמאוד משמחים אותי.
למשל, שיחת וידאו אחת בה אחרי ששאלתי מה שלומה והיא ענתה, עברו כמה שניות של מבוכה מהוססת והיא החזירה לי (!!!!) "ומה שלומך את?". המעבר מתשובה של מילה אחת וחוסר התעניינות לשאלה הזאת מצדה היה מדהים. עניתי לה בשמחה והודיתי לה והיא נראתה מבסוטה מאוד מעצמה.
היום למשל, אחרי כמה שבועות שלא ממש יצא לנו לדבר, היא שלחה לי על דעת עצמה וללא שיחה מקדימה הודעה "שבת שלום ומבורך". הודיתי לה בהודעה והחזרתי לה בשיחת וידאו כי באמת שלא דיברנו לא מעט זמן. אמרתי לה שהופתעתי מההודעה והיא אמרה שהיא חשבה לשם שינוי לשלוח בעצמה ולא לתת לי תמיד להיות זאת שיוזמת. וואו!
בלי קשר אלי, אחותי הברבורה אתמול שיתפה בשמחה בקבוצה המשפחתית המורחבת שהיא קיבלה אישור על זכאות לתואר שני. אמא הגיבה לה ב"כל הכבוד". אני חושבת שפעם היא לא הייתה טורחת או חושבת לעצמה שהיא כבר אמרה לה בפרטי אז לא צריך שוב.
בקיצור, היא כנראה לעולם לא תהיה מארחת של טוק שואו, אבל אני ממש שמחה ומברכת כל שינוי קטן כזה. גם עבור עצמה ובעבור זה שהיא נראית מעט נינוחה יותר בשיחות ובאופן מעט אגואיסטי, גם עבורי ועבור היחסים בינינו.
מעבר להתקדמות המשמחת ביחסי עם אמא, הנושא המרכזי שתפס כצפוי את מירב זמני ומחשבותי היא ההריון, על האספקטים השונים שכרוכים בו.
בגזרת הקניות, נסענו פיץ ואני לפני כשבועיים למספר חנויות כדי לבחון עגלות. אמנם היה סט של עגלה עם אמבטיה כולל טיולון וכסא לרכב ששמנו עליו עין, בגלל המחיר ובגלל הפתרון השלם שהסט מציע, אבל בבחינה מעמיקה יותר הבנו שכנראה זה לא יתאים, בעיקר בגלל שלפני הדירה שבה אנחנו מתגוררים בה יש גרם מדרגות משמעותי והעגלה הזאת ספציפית כבדה. במקום, ראינו אפשרויות אחרות של עגלות קלות בהרבה ולבסוף בשבוע שעבר ביצענו הזמנה שתגיע אלינו לקראת אמצע ינואר.
בנוסף, בקבוצת הווטסאפ המקומית של הקהילה הישראלית, מישהי פרסמה שהיא מוכרת שידת החתלה ומיטת תינוק. הרהיטים נראו במצב טוב ובגלל שהמכירה נעשית כי הזוג הזה עוזב את ארץ השיכורים, הם הוסיפו במתנה עוד כמה חפצים שימושיים שהם פשוט לא רוצים לסחוב איתם בחזור. ביום ראשון אנחנו מתכננים לאסוף את הפריטים.
בין לבין, כמעט ולא עובר שבוע שאין לי בו תור או מפגש הכנה כזה או אחר. תורים שגרתיים בבית החולים המקומי, רופא משפחה, חיסוני שעלת ושפעת ומה לא.
הייתה גם הפניה אחת לבית חולים גדול יותר בבירה, שהצריכה ממני נסיעת אוטובוס של שעתיים לכל כיוון. האוטובוס אמנם הגיע קצת אחרי שבע בבוקר, אבל בזמן הזה של השנה, עוד חשוך לחלוטין בשעות האלה.
עשיתי בינתיים גם בדיקת העמסת סוכר שבה דווקא התוצאה בצום יצאה מעט גבוהה מהגבול המותר, משהו כמו 95 מ"ג לדציליטר במקום 93, מה שלא מנע מהצוות הרפואי להתייחס לתוצאה ככשלון של ממש. לכן הוזמנתי לבית החולים למפגש עם אחות סכרת שבמהלכה היא הסבירה על הסיכונים של סכרת הריון והחשיבות של שמירה על ערכים תקינים, על איך זה שונה מסכרת סוג 2 שמוכרת לי יותר ממבט על אבי שמתמודד עם המחלה כשלושים שנה.
קיבלתי סט של גלוקומטר, וכמות ראשונית של סטיקים ומחטים ונתבשתי לבדוק את עצמי שבע (!!) פעמים ביום. וראו זה פלא, ממי שכתבה פה לא מזמן על הקשיים שלי בהתמודדות עם מחטים, הפכתי לנדקרת סדרתית.
במשך שנים, כשהראתי סימני לחץ וחרדה ממחטים, שאלו אותי אחיות רפואיות ונשים אחרות "ומה תעשי כשתיהי בהריון?" מסתבר שהתשובה היא - אקח נשימה עמוקה ופשוט אעשה את זה. ככל שהזמן עובר, גם התלונות והלחץ המקדים פוחתים כי אני פשוט מבינה שאלה דברים שצריכים להיעשות וכל ההייפ הרגשי שמתלווה לכך מרוקן אותי מאנרגיה.
מעבר לבדיקות רפואיות גרידא, יש גם עניינים חצי רפואיים נוספים. כך, פיץ ואני השתתפנו במפגש אונליין ראשון של קורס הכנה ללידה. בתחילת השבוע צפוי לנו מפגש נוסף כזה ובשבוע שלאחריו מפגש פרונטלי אליו אני מחכה בסקרנות כי אני מניחה ששם נלמד תנוחות שמקלות על הכאב ואין בן הזוג יכול לעזור.
מפגש מענין נוסף הוא מפגש בנושא הנקה. היו בו מלבדי עוד שלוש נשים שמצפות לילד לראשונה והריונית נוספת שמצפה לילד השלישי שלה אבל הגיעה כי הרגישה ששכחה את הבסיס בלידת הבת השניה שלה ושהיא זקוקה לרענון.
משתתפת אחת בלבד הגיעה עם בן הזוג שלה, שלא ברור כמה הוא הרגיש בנח בהתחשב בנושא הנשי באופן מובהק ובסרטונים המאוד מפורטים שצפינו בהם.
ברגעים שבהם אני לא דוקרת את עצמי, שאנחנו לא בהמתנה בבית חולים או בקניות, פיץ ואני מבלים בעיקר בבית. מול הטלוויזיה (על הספות החדשות שקיבלנו לדירה!) או בזמן איכות רגוע אחר.
פיץ, אדם נחמד ונעים בשגרה הפך בשבועות האחרונים למקסים ומתחשב במיוחד. כבר הודיתי לו על זה והוא נראה מעט מופתע. יכול להיות שהוא באמת לא התכוון וזו רק המחשבה על אבהות והבטן שלי שממשיכה לגדול לנגד עיניו שהוציאו את זה ממנו בלי לשים לב?
כמעט בכל יום הוא שואל לשלומנו, ברבים, מלטף לי את הבטן וכשאנחנו נמרחים יחד על הספה הוא לא פעם יוזם שיחות עם הקטנצ'יק, שואל אותו מה שלומו ואומר שהוא מקווה שהוא מתייחס לאמא שלו יפה או מספר לו על מה אנחנו בדיוק צופים בו בטלוויזיה. השיחות האלה מתוקות ממש.
הקטנצ'יק בינתיים טורח להזכיר לי על קיומו והגעתו הקרבה עם בעיטות וגלגולים תדירים בעוצמה שהולכת ומתגברת. לא פעם הוא בוחר לו צד ואז הבטן מקבלת גבעה בצד אחד ושקע בצד השני.
אתמול למשל התייבשתי עם הריוניות נוספות בתור לרופא סכרת. הפלאפון הוחזק מולי וידי נשענו על הבטן ואז הגיעה בעיטה חזקה שהקפיצה לי את היד והעלתה הבעה של הפתעה על פני. האישה שישבה מולי הבינה וחייכה.
יש לנו עוד לא מעט סידורים וארגונים עד שהקטנצ'יק הזה יגיח לאוויר העולם ובין לבין אנחנו צריכים לנשום אוויר ולהתרגל לרעיון של הורות הולכת וקרבה. כמובן שיש גם את כל ענייני הברית שלא סגורים עד הסוף, אבל מה שמשמח בנושא הזה, הוא שלפחות ההורים שלי נחושים לתפוס טיסה ולהגיע לאן שצריך כדי להשתתף בתקווה שגם האחיות שלי יוכלו לעשות את אותו הדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה