מסתבר שזה יותר מאתגר משחשבתי להגיע ולכתוב כאן כשיש תינוק קטן שדורש המון תשומת לב. מי ידע, אה?
הפוסט הזה, כמו קודמו, נכתב באיחור של כמה שבועות. אמנם מבאס לכתוב במרחק כזה מהמאורעות עצמם, אבל אני כותבת לטווח הארוך וברור לי שמה שזכור לי עכשיו עדיין שווה משהו, בעיקר כשאני חוזרת לפוסטים האלה לאחר שנים.
ועכשיו, אחרי הודעת מערכת זו, אגש לעניין.
בזמן ההחלמה בבית החולים, אחרי הלידה בניתוח קיסרי התנהלו המון שיחות והתארגנות לקראת ברית המילה. במצב עניינים "רגיל", בו שני ההורים יהודים וגרים בישראל, אני מניחה שההכנות לאירוע פשוטות יותר משמעותית, כאשר בעיקר האבא והמשפחה המורחבת סוגרים מקום וקייטרינג, מזמינים משפחה וחברים, וכמובן בוחרים מוהל מתוך היצע אפשרי רחב, בזמן שהאמא התשושה נחה.
במקרה שלנו, כבר כתבתי בעבר בפוסט ובתגובות כאן וגם כאן על הקשיים שלנו- הכורך לנהוג למדינה השכנה כדי לערוך את הטקס כי הבירוקרטיה כרגע לא מאפשרת זאת במדינת מגורינו, חוסר הגישה לאוכל כשר עבור משפחתי במדינה בה יערך הטקס שמאלץ אותנו לקנות מראש בעיר הבירה ולהביא איתנו צידנית וכמובן את זה שהטקס זר לפיץ ולכן נאלצתי לסגור את כל הפינות ממיטת האשפוז בבית החולים.
למזלי בחנות הכשרה הספקנו לבקר שלושה ימים לפני שקטוץ החליט להיוולד, ומבירורים שערכתי הגעתי לשם של מוהל עליו שמעתי לא מעט המלצות ושיכל לנסוע לחלק הנידח של המדינה השכנה אליה עמדנו להגיע. בעזרתה של אישה מקומית מקסימה, סגרתי את הפרטים עם המוהל, כולל תשלום על נסיעתו ודירת אייר ביאנבי שתאכלס את כל המשפחה למשך התקופה.
כמובן, את כל זה יכלתי לעשות בעצמי בסיטואציה רגילה, אבל המחסור בשעות שינה בבית החולים והרצון להוריד לעצמי כמה שיותר מהראש הכריעו.
החלק הטריקי בכל זה היה כנראה הטיסות של ההורים שלי. הם חשבו, מסיבה שאיננה ברורה לי, שאני אארגן להם את הטיסות. כן, ברור. מחדר הלידה. לא אחותי הברבורה שנוסעת איתם או אחותי הקישוא שלא תגיע מסיבה רפואית אבל יש לה זמן פנוי. אחרי שדיברתי עם הברבורה, היא דאגה לזה.
בשבועות שקדמו ללידה ותקופת האשפוז כבר היה ברור שמלחמה על איראן עלולה לפרוץ בכל רגע ולכן לכולנו היה ברור שצריך להזמין טיסה עם חברת תעופה ישראלית, על אף המחיר הגבוה.
עניין התזמון שיחק גם הוא תפקיד. לא רק למצוא טיסות בשעות נורמליות ועם קונקשנים סבירים, אלא גם התחשבות ביום השבת. מאחר והברית עמדה להתקיים ביום ראשון בשבוע ולא היה הגיון או היתכנות לטיסה שתביא אותם בזמן לו טסו ביום עצמו, במוצ"ש לא היה שום דבר סביר שאינו בשעת לילה הזויה ואם טסו בשישי, הם לא היום מספיקים לנחות לפני כניסת השבת. לכן נקבע שהם יטוסו בחמישי ויחזרו ביום שני. כולנו כמובן חששנו מכך שהמלחמה תפרוץ דווקא בימים האלה והם יתקעו מחוץ לישראל. הזמנתי אותם להתארח איתנו במידה וזה יקרה והערכתי מאוד את זה שהחשש הזה לא מנע מהם לבטל את הגעתם.
בפוסט הקודם סיפרתי שבמקור היינו אמורים להשתחרר מבית החולים לאחר שלושה לילות, כלומר ביום רביעי. לפי התוכנית הזאת היינו אמורים לבלות לילה אחד בדירה ולנסוע ביום המחרת למדינה השכנה כדי לפגוש את משפחתי ביום נחיתתם. בפועל, נשארנו לילה נוסף, כלומר עד שיצאנו מבית החולים ביום חמישי, המשפחה כבר הייתה על המטוס.
בתמימותי חשבתי שנארוז כמה דברים ונצא לדרך עוד באותו היום אך בפועל היינו מותשים ולא מאורגנים מספיק לנסיעה והאפשרות לדחות את הנסיעה ביום הפכה מזמינה יותר ויותר. בהתחלה הרגשתי לא נעים מהמשפחה, כי אמרתי להם שאגיע עם צידנית מלאה באוכל כשר ובהתנהלותי הם נשארים בלי כלום, אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שהם יגיעו בלילה ואחרי יום של נסיעות הם ודאי ילכו לישון מיד. אחותי אמרה שהם הביאו איתם קצת אוכל כשר מהארץ, אז הרגשתי יותר בנח לדחות את הנסיעה ביום. התכנון היה לסיים את האריזות כך שנוכל לצאת מוקדם למחרת.
ושוב, תכנונים לחוד ומציאות לחוד.
הלילה ההוא, שהיה הראשון שלנו מחוץ לבית החולים, היה קשוח מאוד ואף אחד מאיתנו לא ממש ישן ואחרי שקטנצ'יק ואני התעוררנו סופית, פיץ חזר לישון כדי לצבור כוחות לפני הנהיגה הארוכה שלפניו (כי מסתבר שההמלצה היא לא לנהוג ששה שבועות אחרי קיסרי).
בזמן שהוא ישן, קיבלתי שיחת טלפון מהאחות הקהילתית שלנו. ישנו כאן נוהג, שסיפרו לי עליו עוד בבית החולים, שאחות מגיעה לבית ההורים בימים הראשונים שלאחר הלידה. המטרה היא לשקול את הולד, לוודא שההורים מתפקדים ובמצב נפשי סביר ולעבור קצת על היסטוריה משפחתית. האחות שאלה אם אפשר להגיע ואני, לחוצה בזמן, ביקשתי ממנה לדחות את הביקור לאמצע השבוע הבא כשנחזור מביקור משפחתי של כמה ימים. היא די הופתעה שאנחנו כבר יוצאים לנסיעות מרוחקות כאלה, אבל קיבלה את בקשתי לדחיה. מאוחר יותר, וככל שחשבתי על זה, הבנתי שכנראה ועשיתי טעות.
הרי השקילה תעשה ללא חיתול וכאן בארץ השיכורים, ברית מילה היא לא דבר נפוץ. לא רציתי להתחיל להסביר למה איבר המין של הבן הרך בימים פצוע וחששתי מההשלכות האפשריות במידה וההסבר לא יספק.
אז התקשרתי אליה חזרה וביקשתי שתבוא בכל זאת והיא אמרה שהיא כרגע בביקור אחר ושתגיע מאוחר יותר.
שוב, הרגשתי לא נעים מהמשפחה והייתי בלחץ מזה שבקצב הנוכחי נגיע ממש קרוב לכניסת שבת ולא יהיה לנו זמן לבשל.
האחות הגיעה, עשתה את כל הבדיקות שצריך, רשמה לעצמה את כל התשובות שענינו לשאלות ששאלה ושקלה אותו ואז הסתבר שלא סיימנו איתה למרות הכל, כי לפי הפרוטוקול היא אמורה להמשיך ולבקר אותנו אחת לשבוע עד שקטוץ חוזר למשקל הלידה המקורי, כלומר היא הייתה צפויה להגיע שוב כשהוא עדיין חבוש ופצוע.
נו, דיה לצרה בשעתה. אחרי שהיא עזבה יכולנו סופסוף לצאת לדרך.
הנסיעה הייתה ארוכה ובמזג אוויר לא סימפטי ולמרות שהשעה דחקה והשבת התדפקה על הדלת, נאלצנו לעצור כדי להאכיל, להחליף חיתול ולתת לקטוץ הפסקה מכסא הבטיחות. בחלק מהדרך הייתי בקשר עם אחותי שעדכנה שעדיין נשארו להם קצת נשנושים מהארץ והם קנו גם קצת ירקות ופירות בחנות סמוכה. אמא, שהביאה נרות שבת להדליק ביקשה שאביא גפרורים, שזכרתי מראש לארוז, כדי שתוכל להדליק אבל בשלב הזה כבר היה ברור שלא נגיע לפני כניסת השבת.
כשקרבנו ליעדנו כבר היה חשוך. פיץ, אחרי נהיגה ממושכת, עוד נאלץ לשמוע כמה רע אני מרגישה עם זה שהבטחתי להורים להיות שם בזמן ולהגיע עם אוכל כשר ובפועל אנחנו מגיעים אחריהם, לא הספקנו לבשל לשבת כמו שתכננתי ואמא שלי ודאי לא הדליקה נרות. אמרתי לו שבטוח שנקבל קבלת פנים כועסת ושיפוטית ודי בצדק ושאני מרגישה ממש רע עם עצמי.
בפועל? בזמן ששפטתי את עצמי מתוך עצמי, הם הסתכלו על הסיטואציה בתור ההורים שלי.
כשחנינו ברחוב, אחותי, שראתה אותנו מחלון הבית, יצאה אלינו וסיפרה כי הם חשבו שנגיע כבר לפני כמה שעות ולכן ממש דאגו לנו, עד כדי כך דאגו, שאבא ניסה להתקשר ולשלוח הודעות גם אחרי שהשבת נכנסה. כמובן שחשתי מבוכה של ממש מכל מה שחשבתי קודם ועל התגובה שחשבתי שאקבל מהם ואמרתי שלא ראיתי אף אחת מההודעות כי העברתי את הפלאפון למצב טיסה כשחצינו את הגבול.
הרגשות השליליים, האמיתיים והמדומיינים התנדפו די מהר כאשר משפחתי פגשה בהתרגשות את הנכד והאחיין החדש שלהם והורי אף מיהרו להרעיף עלי מתנות וכרטיסי ברכה מהם ומבני משפחתי נוספים.
הקידוש שערכנו מיד לאחד מכן אמנם היה מאוחר ועם ארוחה די פשוטה, אבל מאוד חמימה ומהנה, בטח אחרי קבלת הפנים המקסימה שקיבלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה