שוב התקופה המשוגעת הזו בשנה, רכבת ההרים הרגשית שמטלטלת את כולנו, במידה כזו או אחרת, כיחידים שמרכיבים אומה.
הפסח שנגמר ממש לא מזמן, בקושי הורגש השנה. הרי את ליל הסדר חגגתי לבדי אחרי יום עבודה וגם הקושי התזונתי שאפיין את החג הזה בשנים עברו עבר בקלות מאחר שבשנים האחרונות כמעט ואיני צורכת לחם, פסטה ודומיהם.
יום השואה היה מטלטל כתמיד, אלא שהפעם הטקסים והיוזמות היפות כמו "זכרון בסלון" נעשו כולן מרחוק. השנה גם היו לא מעט חוכמולוגים שטענו שקשיי הקורונה אולי ממחישה לנו במעט את מה שעבר עליהם שם.
ברור, כי רביצה על הספה בפיג'מה מול הנטפליקס דומה להסתתרות ביערות, בעליות גג ובחיי פחד תחת זהות בדויה וניירת מזוייפת, הבעתה מפני קבלת כדור בראש או חנק בגז זהה לחשש מפני התעטשות של זר לא מוכר במרכול ואי הבטחון התזונתי הקיצוני כמותה כהאבסה עצמית של חטיפים עתירי מלח ושומן.
הפסח שנגמר ממש לא מזמן, בקושי הורגש השנה. הרי את ליל הסדר חגגתי לבדי אחרי יום עבודה וגם הקושי התזונתי שאפיין את החג הזה בשנים עברו עבר בקלות מאחר שבשנים האחרונות כמעט ואיני צורכת לחם, פסטה ודומיהם.
יום השואה היה מטלטל כתמיד, אלא שהפעם הטקסים והיוזמות היפות כמו "זכרון בסלון" נעשו כולן מרחוק. השנה גם היו לא מעט חוכמולוגים שטענו שקשיי הקורונה אולי ממחישה לנו במעט את מה שעבר עליהם שם.
ברור, כי רביצה על הספה בפיג'מה מול הנטפליקס דומה להסתתרות ביערות, בעליות גג ובחיי פחד תחת זהות בדויה וניירת מזוייפת, הבעתה מפני קבלת כדור בראש או חנק בגז זהה לחשש מפני התעטשות של זר לא מוכר במרכול ואי הבטחון התזונתי הקיצוני כמותה כהאבסה עצמית של חטיפים עתירי מלח ושומן.
לא, ממש לא.
והנה, שוב יום הזכרון והאוויר השונה שהוא מביא עמו וההתייחדות של כולנו עם השכול.
פתאום הטונים הצעקניים של חילוקי דעות פוליטיים מונמכים ובמקומם השירים היפים שמנציחים את הכאב והחיים שנגדעו מציפים את הרדיו.
אתמול, אחרי שקמתי מאוחר מהרגיל וסיימתי עם כביסה ובישולים לשבוע הקרוב, ישבתי במיטתי עם אוזניות אלחוטיות והאזנתי למוזיקה, למילים וללחנים הכל כך יוצאי דופן שכבר לא שומעים במוזיקה היותר מדי מסונתזת ששולטת כיום במצעדי הפזמונים.
בתחילה רק בהיתי בקיר שמולי והאזנתי. בהמשך התחלתי מרתון גוגל - מי כתב את השיר הזה? מי הלחין את ההוא? על מי נכתבו המילים? היכן לחמו? למדתי המון, גם על המערכות השונות וגם על אנשי רוח ויוצרים ישראליים.
הלוואי ואזכה להעשיר כך את הידע שלי גם בזמנים חיוביים יותר.
עוד בנושא יום הזכרון, אני חשה צורך לכתוב המשך קצר לפוסט שכתבתי בשנה שעברה, שנסתיים ב"סיפור משני", על הדוד שאמא שלי לא הכירה.
יום לאחר שכתבתי את הפוסט ההוא, בעיצומו של יום הזכרון, חשבתי שוב על האח העלום של סבי ז"ל ונכנסתי לאתר "יזכור" כדי לקרוא אודותיו, אלא שהפעם, שמתי לב שבתחתית העמוד ישנם פרטים על מקום קבורתו והפלא ופלא- הוא קבור בנחלת יצחק, דקות הליכה מעטות מהדירה בה התגוררתי בזמנו.
בספונטניות די גמורה התלבשתי, הצטיידתי במשקפי שמש ויצאתי מהדירה בשקט פנימי מוזר.
בית העלמין היה עמוס לעייפה, כיאה לכל יום זכרון שלא חל בשנת קורונה והתחלתי בחיפושים. את החלקה מצאתי די מהר אבל הסתבכתי במציאת השורה הנכונה והקבר למרות המפה באתר. בכל זאת, ברור היה לי שאני קרובה כי המצבות מסביב תוארכו לשנותיה הראשונות של המדינה.
הייתי המבקרת הכמעט יחידה בחלקה הגדולה והדחוסה שהכילה פחות נפשות חיות מאשר בשבילים שהובילו לחלקות אחרות,חדשות יותר.
לבסוף,באמצע שורה צפופה אחת מצאתי את השם שחיפשתי.
במרחק לא רב ממני עמלו שני בחורים צעירים על מה שנראה כשיפוץ קבר או עבודת תחזוקה כלשהי ולרגע נדמה היה לי שהם הופתעו לראות אותי שם. אולי זה כי בחלקה ותיקה כזו יש פחות מבקרים ואם ישנם, הם ודאי מבוגרים הרבה יותר.
אבל אני עמדתי בשתיקה מול האבן הזו שמציינת את השנה הכה אייקונית - תש"ח ותהיתי לי.
הדוד ההוא התחיל בפעילות ציונית עוד שם, ברומניה, והמשיך בה באופן מחתרתי כאשר נאסרה.
הוא גורש לטרנסניסטריה אך הצליח לשוב לעירו. הוא היה בית"ריסט ואיש חינוך שהשקיע את מרצו בהנחלת הערכים הללו לנוער. כשניסה להעפיל ארצה, גורש ע"י הבריטים למחנות בקפריסין שם שהה עד השחרור, בעת הקמת המדינה.
הוא נפגע ממש בימיה הראשונים של המלחמה, בהפצצה המצרית על תל אביב, כאשר היה בדרכו להתייצב בשורות האצ"ל. הוא מת מפצעיו בבית חולים הדסה.
עמדתי שם מול האבן הזו עם סמל המדינה עם שתי הגדות והנשק ביד שכאילו מהווה סגירת מעגל או פרס ניחומים - הוא נקבר כחייל אצ"ל.
השמש קפחה על ראשי ורשרוש העצים החרישי של בית העלמין ליטף את אזני כשניצבתי מול האבן המעוטרת בעורקים.
הוא הספיק להתחתן, אך לא היו לו ילדים. כשנהרג, נותרו רק שלושה להתאבל - אלמנתו הצעירה, אמו למודת הסבל שעל שמה אני קרויה, ואחיו הצעיר- סבא שלי.
לא הכרנו את האלמנה שלו שודאי המשיכה הלאה והקימה משפחה אחרת.
סבא שלי נפטר כבר כמעט לפני שלושים שנה בלי שזכה לראות בלידת נכדו, שקרוי על שם אחיו הבכור.
ואני תהיתי לי,
האם מישהו טורח לבקר אותך, דוד?
האם מישהו מספר אודותיך? האם מישהו עוד מהלל את פועלך? או מדליק נר נשמה וירטואלי בפייסבוק עם השם שלך?
אז אני מספרת, את המעט שאני יודעת ואת עצם קיומך ומקווה שתנוחם בכך שאתה קבור בבית קברות צבאי כגיבור בן גיבורים.
יהי זכרך ברוך.
והנה, שוב יום הזכרון והאוויר השונה שהוא מביא עמו וההתייחדות של כולנו עם השכול.
פתאום הטונים הצעקניים של חילוקי דעות פוליטיים מונמכים ובמקומם השירים היפים שמנציחים את הכאב והחיים שנגדעו מציפים את הרדיו.
אתמול, אחרי שקמתי מאוחר מהרגיל וסיימתי עם כביסה ובישולים לשבוע הקרוב, ישבתי במיטתי עם אוזניות אלחוטיות והאזנתי למוזיקה, למילים וללחנים הכל כך יוצאי דופן שכבר לא שומעים במוזיקה היותר מדי מסונתזת ששולטת כיום במצעדי הפזמונים.
בתחילה רק בהיתי בקיר שמולי והאזנתי. בהמשך התחלתי מרתון גוגל - מי כתב את השיר הזה? מי הלחין את ההוא? על מי נכתבו המילים? היכן לחמו? למדתי המון, גם על המערכות השונות וגם על אנשי רוח ויוצרים ישראליים.
הלוואי ואזכה להעשיר כך את הידע שלי גם בזמנים חיוביים יותר.
עוד בנושא יום הזכרון, אני חשה צורך לכתוב המשך קצר לפוסט שכתבתי בשנה שעברה, שנסתיים ב"סיפור משני", על הדוד שאמא שלי לא הכירה.
יום לאחר שכתבתי את הפוסט ההוא, בעיצומו של יום הזכרון, חשבתי שוב על האח העלום של סבי ז"ל ונכנסתי לאתר "יזכור" כדי לקרוא אודותיו, אלא שהפעם, שמתי לב שבתחתית העמוד ישנם פרטים על מקום קבורתו והפלא ופלא- הוא קבור בנחלת יצחק, דקות הליכה מעטות מהדירה בה התגוררתי בזמנו.
בספונטניות די גמורה התלבשתי, הצטיידתי במשקפי שמש ויצאתי מהדירה בשקט פנימי מוזר.
בית העלמין היה עמוס לעייפה, כיאה לכל יום זכרון שלא חל בשנת קורונה והתחלתי בחיפושים. את החלקה מצאתי די מהר אבל הסתבכתי במציאת השורה הנכונה והקבר למרות המפה באתר. בכל זאת, ברור היה לי שאני קרובה כי המצבות מסביב תוארכו לשנותיה הראשונות של המדינה.
הייתי המבקרת הכמעט יחידה בחלקה הגדולה והדחוסה שהכילה פחות נפשות חיות מאשר בשבילים שהובילו לחלקות אחרות,חדשות יותר.
לבסוף,באמצע שורה צפופה אחת מצאתי את השם שחיפשתי.
במרחק לא רב ממני עמלו שני בחורים צעירים על מה שנראה כשיפוץ קבר או עבודת תחזוקה כלשהי ולרגע נדמה היה לי שהם הופתעו לראות אותי שם. אולי זה כי בחלקה ותיקה כזו יש פחות מבקרים ואם ישנם, הם ודאי מבוגרים הרבה יותר.
אבל אני עמדתי בשתיקה מול האבן הזו שמציינת את השנה הכה אייקונית - תש"ח ותהיתי לי.
הדוד ההוא התחיל בפעילות ציונית עוד שם, ברומניה, והמשיך בה באופן מחתרתי כאשר נאסרה.
הוא גורש לטרנסניסטריה אך הצליח לשוב לעירו. הוא היה בית"ריסט ואיש חינוך שהשקיע את מרצו בהנחלת הערכים הללו לנוער. כשניסה להעפיל ארצה, גורש ע"י הבריטים למחנות בקפריסין שם שהה עד השחרור, בעת הקמת המדינה.
הוא נפגע ממש בימיה הראשונים של המלחמה, בהפצצה המצרית על תל אביב, כאשר היה בדרכו להתייצב בשורות האצ"ל. הוא מת מפצעיו בבית חולים הדסה.
עמדתי שם מול האבן הזו עם סמל המדינה עם שתי הגדות והנשק ביד שכאילו מהווה סגירת מעגל או פרס ניחומים - הוא נקבר כחייל אצ"ל.
השמש קפחה על ראשי ורשרוש העצים החרישי של בית העלמין ליטף את אזני כשניצבתי מול האבן המעוטרת בעורקים.
הוא הספיק להתחתן, אך לא היו לו ילדים. כשנהרג, נותרו רק שלושה להתאבל - אלמנתו הצעירה, אמו למודת הסבל שעל שמה אני קרויה, ואחיו הצעיר- סבא שלי.
לא הכרנו את האלמנה שלו שודאי המשיכה הלאה והקימה משפחה אחרת.
סבא שלי נפטר כבר כמעט לפני שלושים שנה בלי שזכה לראות בלידת נכדו, שקרוי על שם אחיו הבכור.
ואני תהיתי לי,
האם מישהו טורח לבקר אותך, דוד?
האם מישהו מספר אודותיך? האם מישהו עוד מהלל את פועלך? או מדליק נר נשמה וירטואלי בפייסבוק עם השם שלך?
אז אני מספרת, את המעט שאני יודעת ואת עצם קיומך ומקווה שתנוחם בכך שאתה קבור בבית קברות צבאי כגיבור בן גיבורים.
יהי זכרך ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה