● הסיבה המרכזית לחוסר הזמינות היא בחינה. לא ממש כתבתי על זה, אבל לקחתי קורס בפתוחה, וכידוע סמסטר קיץ הוא קצר ודחוס. בשבועיים שלפני הבחינה למדתי כ8 שעות כל יום חופש, ולקחתי כמה ימים כאלה בנוסף לאלה הקבועים שיש לי. בסופו של דבר, אני מרגישה שלא הלך לי טוב וזה לא יפתיע אותי אם אכשל. הגעתי לבחינה בלחץ וגם העובדה שהייתי ללא שעון כי הייתה סכנה ששלי יחשב כ"שעון חכם" ולכן כנראה בזבזתי זמן איפה שלא צריך רק הרעה את מצבי.
● רבים מהנבחנים שראיתי סביבי היו צעירים ממני משמעותית, חלקם הגדול היו חיילים וחלק נראו כאילו הם עדיין בתיכון. כשסיפרתי את זה לידידי החנון, איתו יצאתי לבירה מיד בתום הבחינה, אמרתי שזה גורם לי להרגיש רע. כאילו "טוב שנזכרתי" ללמוד ושמה הטעם בעצם. הוא לעומתי, רואה את הדברים הפוך. הוא אמר שהוא מפרגן לחבר'ה שבגיל כל כך צעיר כבר יודעים מה הם רוצים ללמוד ופנויים לקדם את זה בגיל תיכון/צבא ושלו לא היה מושג עד הרבה אחר כך. לשיטתו, הוא מפרגן לאחרים וקובע שההחלטות שלהם לא קשורות אליו בשום אופן. אני חושבת שדרך ההסתכלות שלו בריאה יותר.
● למה לקחתי את הקורס הזה? לפני כמה חודשים צ'ץ' שאל אם ארצה לבוא איתו ליום פתוח בבר אילן. הוא התעניין שם בלימודי תואר שני במוזיקה (התואר הראשון שלו לא קשור לנושא). זה היה כבר כחודש אל תוך "תקופת הריחוק" שכפיתי ביני ובין משפחתי (עוד על כך בהמשך). כשדיברנו אחרי שהוא הלך בלעדי ואני לא הבעתי רצון להצטרף, והוא לא ידע אם זה יחד עם הריחוק קשור למשהו שהוא אולי עשה, אמרתי שאני בהחלט צריכה את המרחק אבל בלי קשר, שאני מבסוטה על העניין שלו במוזיקה, אבל זה רק גרם לי להתבאס שמעולם לא הוצאתי תואר בעצמי.
הוא אמר שאם זה כל כך חשוב לי, כדאי לי אולי להתחיל לטפטף את זה בפתוחה. וזה מה שהתחלתי לעשות באמת. אבל האם אמשיך?
● התלבטתי מאוד לגבי ההמשך ולגבי ההשלכות האפשריות על אפשרויות תעסוקה שונות ויחסי עם פיץ.
הרי המטרה היא לעשות הסבה מקצועית, ובגילי המתקדם, אם אתחיל תואר בפתוחה אפילו בפול טיים, אסיים רק קרוב לגיל 40 ללא נסיון רלוונטי.
היה דיבור בזמנו על שני מסלולי הסבה, אחד שהאח הקטן המליץ עליו מאוד, קורס שהתעניינתי בו מאוד כי יש לו מוניטין טוב ושאחרי הלימודים מתחייבים להשמה דרכם לשנתיים, ומסלול נוסף פחות מוכר שגם עליו שמעתי דברים טובים אבל במקום ההשמה בחברות אחרות, הופכים לעובדי חברה אצלם (הם נותנים יעוץ לחברות אחרות). היתרון המרכזי של המסלול השני הוא שככל הנראה הם מאפשרים לעבוד מרחוק ואפילו מחו"ל. כך או כך, אצטרך ללמוד לא מעט כדי לעבור את מבחני הכניסה.
דיברתי על הנושא עם פיץ שהיה קצת מבולבל ולא ממש הבין מה הייתה המטרה של הקורס בפתוחה והוא זרק באיזה שלב שאני כל הזמן מתלבטת ולא מחליטה ופועלת בהתאם. אמרתי לו שבגדול הייתי מעוניינת לעבור את ההסבה בקורס הראשון שציינתי, אבל מאחר שהוא כרגע מוכרח להשאר בארצו בגלל המצב של הוריו, החלטה שלי שמשמעותה היא שגם אני בהכרח נשארת בישראל לעוד שנתיים-שלוש מובילה בהכרח לפרידה.
"חיכיתי לך שלושים שנה, אז מה זה עוד שלוש שנים" הוא אמר. לא יודעת אם המשפט הזה יותר מחמם או מכמיר לב.
● אז למה באמת לקחתי את הקורס הזה?
קודם כל, רציתי להרגיש שאני עושה עם עצמי משהו. במקום להתלבט ולהתלבט... אפשר לטפטף, כמו שצ'ץ' הציע. בזמן הזה, חוץ ממתמטיקה, למדתי שאני נהנית מאוד ללמוד ושזה עושה לי טוב. המטלות נותנות לי מסגרת ודד ליינים שאני מוכרחה לעמוד בהם במקום כל מיני מטלות חסרות מטרה וזמן סיום מוגדרים שאני נוטה להציב לעצמי. למרות שככל הנראה הבחינה הקרובה תסתיים בכשלון או קרוב לכך (אני אופטימית יותר לגבי מועד ב') אני יכולה להתרכז ולהתמקד במשהו כשאני מחליטה שהוא מספיק חשוב, ושהגלגלים במח שלי אולי צברו חלודה, אבל הם לא חסרי תקנה לחלוטין. נזכרתי איך רצוי ללמוד, ושאני בהחלט מסוגלת להקדיש את הזמן. עכשיו אני רק צריכה לבחור את המסלול הנכון לי וללכת על זה בכל הכח.
● כבר כמה חודשים שאני לא מגיעה לימי שישי אצל הדודה וגם מצ'ץ' התרחקתי. הסיבה להחלטה הזאת הגיעה אחר שהבנתי שאני מעורבבת איתם מדי. שמתי לב למחשבות ודעות שלא היו שם קודם- הכל מהם. החוויות שלהם השפיעו עלי, הייתי במתח כתוצאה מהאתגרים שלהם... נשאבתי למין ישות תלת ראשית של הדודים וצ'ץ בה אני צופה אך לא ממש שותפה אקטיבית. החלטתי שאני צריכה להתרחק כדי להצליח לשמוע שוב את קול המחשבות שלי.
בהמשך הגיע יום ההולדת המטלטל ולמחרת היו גם השיחות הארוכות. מה שלא סיפרתי זה שבהמשך, בסדנה שאני משתתפת בה, היה מפגש לפריקת כעסים. עברתי את החוויה הזו פעמים בעבר בלי שהרגשתי שהיה לי מה לפרוק. הפעם באתי טעונה אחרי כל מה שעברתי איתם בחודשים האחרונים ו... מה אומר? עף לי הפקק של השמפניה והקצף נשפך במפלים.
חזרתי הביתה מקללת וכועסת וזה לא ממש עבר גם בימים הבאים. עד עכשיו, שנדמה לי שנרגעתי ומישהו מזכיר לי את העניין הלא פתור הזה, אני מרגישה חוסר רוגע. שמתי לעצמי דד ליין לפתוח את זה עם שניהם לפני יום כיפור. שכידוע, אין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו.
● ככל שהזמן עובר, כך לפעמים אני חשה אי ודאות לגבי הכעס שלי.
אני תמיד מדחיקה את החיכוכים הקטנים מולם כי תמיד שמחתי שהם בחיי. אבל לאט לאט הבנתי, שאני בעצם לא מרגישה בנח לספר להם דברים אישיים.
הקשיים בעבודה והמחשבות על עזיבה ששיתפתי איתם קיבלו הערות נוסח "נו אז תעזבי, מה הבעיה", לתקופה מסויימת הבוס שלי קיבל את הכינוי "אנטיוכוס" כי בגללו לכאורה אני עובדת בשבתות ובחגים, שכם זה מראה חוסר רצינות (וחוסר הבנה שזו בחירה שלו בחרתי, לא הייתי עובדת בסופי שבוע- עוד הקטנה של החלק שלי בסיפור).
לגבי פיץ זה מבלבל. מצד אחד, הם אירחו אותו יפה בארוחת שישי ההיא, מצד שני יש כל כך הרבה הערות עוקצניות ודקירות, בנוסף לפעמים בהם אמרו או שרמזו לי שביקשו עבורי זיווג וכשהעמדתי במקום תרצו את זה בכך שאני עוד לא נשואה ולכן אפשר לבקש.
בעצם, יצא שבחלק גדול מהזמן הזה הייתי אצלם בשביל להקשיב לסיפורים שלהם ולנהל שיחות חולין חביבות. אבל לא באמת יכולתי להפתח ולספר על הנושאים שבאמת קשים לי. אני יכולה להקשיב, ותמיד ראיתי בזה סוג של כח, במיוחד אחרי שראיתי סביבי אמא שלא מתקשרת או מקשיבה ואבא שמצויין בלקטר אבל לא בלהקשיב ולהכיל.
בנוסף, התרחקתי מהם בכוונת תחילה לחודשים, ואז הם לא מכבדים את המרחק שאני מבקשת ואז בדיחות הארוכות ההן נכנסים לי לחיים עם עצות בנושאי זוגיות... מי ביקש מכם בכלל?
ובכלל, אלה לא היו עצות, הם כמעט ופסקו באופן חד משמעי שאנחנו צריכים להפרד אבל בעטיפה מרוככת.
● אני כועסת על עצמי שלא שמתי להם גבולות. צ'ץ' בזמנו כשחשב שאני כועסת עליו ביקש לדעת אותם ואני אמרתי שאני לא רוצה שילך על ביצים לידי. מסתבר שכדי שמישהו אחר לא ירגיש אולי מעט אי נוחות לידי, שמתי את עצמי במקום שמאוד מאוד לא נח לי. אבל יש בי גם כעס עליהם שהם הרגישו כל אך בנח להכנס לי לעניינים הפרטיים ו"לייעץ". וגם כאשר צ'ץ' הזכיר שהם דיברו עלי אחרי ארוחות שישי ואני התחלתי להתרעם, הוא אמר שהלוואי ועליו היו מדברים ככה, ממקום של איכפתיות, תוך כדי כמעט התעלמות מזה שאני לא רואה את הדברים כמוהו, שזה שאתה רוצה שינהגו בך באופן מסויים לא בהכרח תקף עבורי.
● זה עצוב לגלות שחברים הם לא באמת חברים, שהכל עובד באופן חד צדדי להפליא ושאני רכיכה שלא משדרת לעולם מה טוב ומה לא טוב לי. אני סוחבהת את זה כבר חודשים ונמאס לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה