כבר כמה שנים שאני מחזיקה בקצה התודעה את הידיעה שככל הנראה אני במצב טרום סוכרתי.
כתבתי כאן בעבר על תוצאות בדיקות גבוהות מהנורמה שלכאורה לא צריכות להפתיע אותי בהתחשב בהיסטוריה הרפואית של אבי והוריו שהתמודדו עם סכרת סוג שתיים במשך עשורים רבים, ובכל זאת חוויתי מידה מסויימת של הפתעה כי תמיד הייתי במשקל תקין וגם פעילה מאוד מבחינה גופנית.
ההיסטוריה הרפואית של המשפחה שלי היא כמובן אינה ברת שינוי ולכן חבל לבזבז עליה מחשבה. כשהחלטתי שאני רוצה למנוע את הדרדרות המצב, ניסיתי למקד את המאמצים במקומות שעוד אפשר לתקן.
כשעברתי בהדרגה לתזונה פסקטריאנית (צמחונות ודגים בלבד, ללא בשר) התחלתי להתבסס הרבה יותר על פחמימות כמעט מבלי לשים לב. האפקט הוחמר ככל הנראה התקופות שבהן גם צמצמתי צריכת ביצים ומוצרי חלב. כעת אני מודעת לעניין ומשתדלת לצרוך יותר מוצרי חלב, דגים, טופו וקטניות ולהמעיט בצריכת פסטה, אורז ומוצרי קמח באופן כללי.
עניין נוסף שנפתר לאחרונה היא עבודה במשמרות שחירבה לי כליל את הרגלי השינה. אני עדיין מנסה לסגל לי שעות שינה קבועות בהצלחה חלקית. מי ידע שאחרי כמעט שלוש עשרה שנה של עבודה במשרות, שינה מסודרת תהיה אתגר קשה כל כך?
הנקודה האחרונה והחמקמקה מכולן קשורה ללחץ. רק המחשבה על בדיקת הדם, על רצועת הגומי הנקשרת לזרועי בחדר האחות הקר או על הדקירה שאני אמורה לבצע בעצמי (השאלתי מאבי מכונת בדיקה ביתית שהוא לא צריך), גורמת לי לדפיקות לב מואצות, לכיווץ ולחץ שעשוי לגרום לעליה ברמת הסוכר בדם תוך דקות לפי כמה מחקרים שקראתי.
קיוויתי שהתגובות הפיזיולוגיות הצפויות יתמתנו עם הזמן, ככל שאבדוק את עצמי לעתים קרובות ואמצא את הדרכים שלי להירגע וכך גם להתרגל. כך למשל, לפני כשבוע פיץ ואני בדקנו את עצמנו בבוקר אחרי צום.
אלחשתי את האצבע במשך דקות בכל פעם עם שקית ירקות קפואים ושרטתי את האצבע לאט ובהתמדה עד שיצא מספיק דם. ההליך לקח לי חמש עשרה או עשרים דקות של חפירה איטית של המחט באצבע.
אחרי כן, עשיתי משהו שלא ניסיתי בעבר כשהחלטתי שלא לבדוק את עצמי מיד לאחר שראיתי דם. במקום זאת, חזרתי למיטה להתכרבל עם פיץ ולהרגע תוך ידיעה שאני יכולה בהמשך ללחוץ קצת על האצבע ולהבדק ובהתאם, התוצאה הייתה 93 מיליגרם לדציליטר, שזה מתחת לגבול הטרום סכרתי (100 מ"ג לדציליטר).
פיץ לעומת זאת לא עשה עניין. דקר את עצמי בליווי צווחת "אאוץ'!" ועבר בקלות עם 83 מ"ג לדציליטר.
אתמול בלילה החלטתי שאני רוצה להבדק גם הבוקר אלא שפיץ חזר לישון זמן קצר לפני כן אחרי משמרת לילה, אז לא היה לי עם מי להתכרבל. כך, בזמן שאני מתרגלת נשימות עמוקות ונסיון להחזיר איים של רוגע לגוף, המחשבות נדדו מחופי ים רגועים בהם ביקרתי לסדר היום.
ואז נזכרתי בהסכם עם חמאס שאמור לצאת היום לפועל וכמעט תפסתי מחשבה חולפת של המוח שפקד על הלב להאט את פעימותיו ולהרגע בהקדם כדי שאוכל לסיים עם הבדיקה ולהתעדכן בנעשה ובגורלן של החטופות, המחשבה הזאת יצרה כצפוי את האפקט ההפוך וגררה עוד לחץ.
בכלל, אי אפשר שלא לחשוב על המצב המנטלי שכולנו עוברים כאומה בשנתיים האחרונות.
הפחד מעתיד המדינה כשהמהפכה המשטרית התקדמה במרץ. החרדה הקיומית בימיה הראשונים של המלחמה ובעתות של מתקפות טילים מכל הכיוונים. החששות לגורל אהובינו החטופים והלוחמים. אי הודאות הכלכלית כי יוקר המחיה עולה, כי בן הזוג במילואים, כי העסק חדל מלתפקד או כי פיטורים המוניים. הכעס על הממשלה, על ההתנהלות, על אי גיוס החרדים וחוסר השוויון. דאגה לעתיד של כולנו כששומעים על עזיבה המונית של רופאים, על שינויים דמוגרפיים והירידה של אנשים שמחזיקים את הכלכלה וזעם על הממשלה שדואגת בעיקר לעצמה.
זו חתיכת ביצה עכורה של רגשות קשים שמאיימת להטביע את כולנו בתוכה לבד וביחד.
בין מצבי האבסורד הממושכים שכמעט ומתנרמלים בחמש עברה חודשי המלחמה, בכל זאת מצליחים לבלוט פה ושם רגעים של טירוף.
הנה, כעת באתר החדשות, קרן מרציאנו ודני קושמרו משדרים מכיכר החטופים ומדברים על הנושאים הקשים הללו ואז עוברים לראיין את החטופה החוזרת אלה אליקים, שהייתה בת שמונה בשבת השחורה ההיא. בעולם נורמלי, ילדה בגילה לא אמורה להחשף לזוועות כאלה, אבל הפעם מראיינים אותה כאחת שיודעת יותר טוב מכולם מה קורה בשבי בעזה.
הסיטואציה ההזויה הזאת בלטה בטירופה כבר לפני שנה, כשצפיתי בלא מעט ראיונות שנתן תומס הנד, אביה של אמילי, הילדה שהלכה לאיבוד, לתקשורת בנוכחותה. גם אז, מי שלא בקיא בפרטים עוד היה יכול לתהות למה שני מבוגרים מדברים על מוות, מלחמה והרוגים בנוכחותה של ילדה עד שנזכרים שהדיון נסוב על מה שהילדה הזאת חוותה על בשרה.
תוצאות הבדיקה הבוקר היו 105 מ"ג לדציליטר וזה גם לא הפתיע אותי. במשך כשעה קראתי על דיאטות שיכולות לעזור לי לאזן את רמות הסוכר בדם, בעיקר תזונה קיטוגנית ודיאטה ים תיכונית. יכול להיות שאאמץ משהו מאלה ובעולם נורמלי ההרגלים הללו אולי אפילו היו מצליחים להועיל לי. אבל זה לא עולם נורמלי וקשה להבריא את הגוף כשהמח מתפוצץ מדאגה וחששות.
כשסיימתי לקרוא על דיאטות חזרתי לאתרי החדשות כדי לעקוב אחר שובן של הבנות ובמשך כל הזמן הזה אני מרגישה את לבי שפועם בחוזקה ואת שרירי הגוף המכווצים. אני בקושי מצליחה לסיים את הפוסט הזה וגם לא בטוחה כל כך שהוא הגיוני וקריא. קשה כל כך להתרכז ביום כזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה