השבוע ניסיתי לגנוב שינה קצרה ולהתעורר אחרי משמרת הלילה האחרונה, אך שוב כשלתי בפעולה הבסיסית הזו ובמקום לישון שעתיים ולהתעורר אחה"צ, התעוררתי רק לקראת שמונה. מבואסת אך מפוקסת, החלטתי לנסות למשוך שינה עד הבוקר כדי לא להתפזר מדי, אך למרות שהצלחתי לחזור לישון, הקצתי כבר בשתיים לפנות בוקר והפעם זה היה סופי. סחבתי את היום בעייפות עד הערב, אז בישלתי וארזתי את עצמי ליומיים של סדנה בירושלים הקרה.
ימי הסדנה הארוכים מוציאים ממני כרגיל לא מעט רגשות. עד כדי כך, שבשני הימים, כשהמנחה העביר שיחת סיכום בשעה חמש ומשהו אחה"צ, החזקתי את עצמי, ולא בהצלחה יתרה, שלא להירדם לו מול הפנים. ואני עוד יושבת בשורה הראשונה כך שזה לא נעים. אני לא יודעת אם זה כי שתיתי שם רק תה במקום קפה (שיחי המרווה שגדלים שם פשוט קראו לי) או בגלל שהטיפולים הממושכים ורווי האמוציות סחטו את כוחותי. בטיפולים הממושכים הללו קיבלתי עוד ממה שידעתי על עצמי בקווים מאוד כלליים -
אני רווייה ביקורת עצמית משתקת, אולי כי בילדותי ההכוונה שקיבלתי הגיעה בצורת ביקורת בעיקר ולא במילים טובות, עד כדי כך שכיום אני פשוט לא יודעת מתי די ואפשר להפסיק ולנוח.
יש בי דיסוננס בין הצורך לדעת, לתכנן ולהיות מוקפת במוכר לי - באנשים אהובים, סביבה ידועה והרגלים שבחרתי, לבין הרצון העז לזרוק מהחלון את המשקולת הכבדה הזו שהיא הנסיון לתכנן ולהבין עשר מהלכים קדימה. אני כל כך רוצה להשיל מעלי את החששות והיציבות הזאת ולהרגיש את הקלילות והבטחון בידיעה שעשיתי מספיק ושמכאן הדברים לא תלויים בי. לדעת את הגבול הבריא שבין לעשות לבין לתת לתהליכים להתגלגל מעצמם.
ההתכתשות הפנימית הזו מבלבלת ומתישה אותי - אני רוצה עבודה אחרת, אבל חוששת לעזוב את זו הנוכחית לפני שיש לי אחת אחרת. ערמות הביקורת משתקות אותי והתוצאה היא שאני נשארת סטטית בזמן שהמח רץ ונטחן במחשבות מקטינות על חוסר יכולת ומסוגלות מצדי.
הזוגיות עם פיץ תקועה כבר שנים במקום. אני מתעקשת לזכור את הטוב שהיה פעם אבל לא עושה שום מהלך כדי לקדם אותנו למקום נורמלי יותר. לא רוצה להשליך את כל מה שהיה לנו לפח אבל לא עושה כלום אך גם לא נפרדת ממנו, מאידך. גם כאן התוצאה היא פול גז בניוטרל - בעיקר לא מרוצה מהמצב אבל לא עושה דבר מלבד להאשים את עצמי ולסבול.
ההבנות האלה קשות לי ואני לא יודעת כרגע איך להתמודד איתן בצורה אפקטיבית ומקדמת שלא כוללת, שוב, הקטנה והלקאה עצמית משתקת או נקיטת פעולות חסרות אחריות.
בגזרת הדירה - היו סה"כ שני מתעניינים ושניהם איבדו עניין אחרי שהסברנו להם את המצב החוקי הנוכחי וההשלכות האפשריות. כעת ישנו אדם שלישי שנראה מעוניין מאוד, שכן הוא התקשר לשאול אם אפשר להגיע לפני התאריך שפורסם במודעה - טריק ידוע שנועד לחטוף את הדירה מתחת לאפם של מתעניינים פוטנציאליים אחרים.
בתחילה היה משהו מספק, ואולי קצת נקמני כאשר ראיתי שהמבקרים המועטים מאבדים את העניין בדירה. אבל עכשיו אני מבינה שבעצם אם אין מי שיחליף אותי, אין לי למי למכור כמה רהיטים שלא יעברו איתי הלאה. מועד הביקור הבא הוא יום שבת ואת המוביל הזמנתי לרביעי, אני תוהה אם כדאי לחכות להתקדמות אפשרית בסוף השבוע או לפרסם את הרהיטים בפייסבוק למכירה כבר עכשיו.
כמה מילים על 2021 שכמעט וחלפה לה שהתאפיינה בעליות ומורדות חדים.
את השנה היוצאת התחלתי בבידוד שהוביל לריב ודרמה רגשית עצומה. אמנם שיתפתי את המקרה בכמה מילים אבל באמת שזה אפילו לא מתחיל להסביר את התחושות הקשות שחשתי והמשבר הרציני שחוויתי עם עצמי.
באפריל המשפחה נכנסה להמולה קדחתנית לקראת ההכנות לחתונה של קישוא והגיס שהתקיימה בתחילת מאי והייתה מהנה מאוד. האירוע התקיים בתזמון מצויין - בדיוק רגע אחרי שכולנו חשבנו שנגמרה הקורונה ולפני שהרקטות התחילו לעוף לנו מעל הראש וששלחו את כולנו להתיידד באמצע הלילה שכנים עייפים במכנסי בוקסר מהוהים.
ביוני, כשהקורונה קצת נרגעה, הצלחתי לנצל את ההזדמנות לטוס לארץ השיכורים כדי לבלות שלוש-עשרה ימים שלמים (מדהים, אה?) עם פיץ.
ביולי הדודה ובנותיה באו לי בטוב עם הצעה לבילוי בנות כולל לינה, ממש רגע אחרי שיצאתי מבואסת ממשרד הרופאה.
אוגוסט גלגל לפתחי את כוחות האכיפה של העירייה שירו את יריית הפתיחה של סאגת חיפוש הדירה שליוותה אותי בחודשים הבאים.
בין לבין, פזמון חוזר של שינה הרוסה, קשר רופף ומכאיב עם פיץ, סדנה וחצאי תובנות של ילדה שקלטה שהלכה לאיבוד ושלא יודעת איך לחזור הביתה או איפה זה בכלל.
מי יתן ששנת 2022 תביא לנו קצת יותר נחת, שגרה בריאה ותשובות.
אני רווייה ביקורת עצמית משתקת, אולי כי בילדותי ההכוונה שקיבלתי הגיעה בצורת ביקורת בעיקר ולא במילים טובות, עד כדי כך שכיום אני פשוט לא יודעת מתי די ואפשר להפסיק ולנוח.
יש בי דיסוננס בין הצורך לדעת, לתכנן ולהיות מוקפת במוכר לי - באנשים אהובים, סביבה ידועה והרגלים שבחרתי, לבין הרצון העז לזרוק מהחלון את המשקולת הכבדה הזו שהיא הנסיון לתכנן ולהבין עשר מהלכים קדימה. אני כל כך רוצה להשיל מעלי את החששות והיציבות הזאת ולהרגיש את הקלילות והבטחון בידיעה שעשיתי מספיק ושמכאן הדברים לא תלויים בי. לדעת את הגבול הבריא שבין לעשות לבין לתת לתהליכים להתגלגל מעצמם.
ההתכתשות הפנימית הזו מבלבלת ומתישה אותי - אני רוצה עבודה אחרת, אבל חוששת לעזוב את זו הנוכחית לפני שיש לי אחת אחרת. ערמות הביקורת משתקות אותי והתוצאה היא שאני נשארת סטטית בזמן שהמח רץ ונטחן במחשבות מקטינות על חוסר יכולת ומסוגלות מצדי.
הזוגיות עם פיץ תקועה כבר שנים במקום. אני מתעקשת לזכור את הטוב שהיה פעם אבל לא עושה שום מהלך כדי לקדם אותנו למקום נורמלי יותר. לא רוצה להשליך את כל מה שהיה לנו לפח אבל לא עושה כלום אך גם לא נפרדת ממנו, מאידך. גם כאן התוצאה היא פול גז בניוטרל - בעיקר לא מרוצה מהמצב אבל לא עושה דבר מלבד להאשים את עצמי ולסבול.
ההבנות האלה קשות לי ואני לא יודעת כרגע איך להתמודד איתן בצורה אפקטיבית ומקדמת שלא כוללת, שוב, הקטנה והלקאה עצמית משתקת או נקיטת פעולות חסרות אחריות.
בגזרת הדירה - היו סה"כ שני מתעניינים ושניהם איבדו עניין אחרי שהסברנו להם את המצב החוקי הנוכחי וההשלכות האפשריות. כעת ישנו אדם שלישי שנראה מעוניין מאוד, שכן הוא התקשר לשאול אם אפשר להגיע לפני התאריך שפורסם במודעה - טריק ידוע שנועד לחטוף את הדירה מתחת לאפם של מתעניינים פוטנציאליים אחרים.
בתחילה היה משהו מספק, ואולי קצת נקמני כאשר ראיתי שהמבקרים המועטים מאבדים את העניין בדירה. אבל עכשיו אני מבינה שבעצם אם אין מי שיחליף אותי, אין לי למי למכור כמה רהיטים שלא יעברו איתי הלאה. מועד הביקור הבא הוא יום שבת ואת המוביל הזמנתי לרביעי, אני תוהה אם כדאי לחכות להתקדמות אפשרית בסוף השבוע או לפרסם את הרהיטים בפייסבוק למכירה כבר עכשיו.
כמה מילים על 2021 שכמעט וחלפה לה שהתאפיינה בעליות ומורדות חדים.
את השנה היוצאת התחלתי בבידוד שהוביל לריב ודרמה רגשית עצומה. אמנם שיתפתי את המקרה בכמה מילים אבל באמת שזה אפילו לא מתחיל להסביר את התחושות הקשות שחשתי והמשבר הרציני שחוויתי עם עצמי.
באפריל המשפחה נכנסה להמולה קדחתנית לקראת ההכנות לחתונה של קישוא והגיס שהתקיימה בתחילת מאי והייתה מהנה מאוד. האירוע התקיים בתזמון מצויין - בדיוק רגע אחרי שכולנו חשבנו שנגמרה הקורונה ולפני שהרקטות התחילו לעוף לנו מעל הראש וששלחו את כולנו להתיידד באמצע הלילה שכנים עייפים במכנסי בוקסר מהוהים.
ביוני, כשהקורונה קצת נרגעה, הצלחתי לנצל את ההזדמנות לטוס לארץ השיכורים כדי לבלות שלוש-עשרה ימים שלמים (מדהים, אה?) עם פיץ.
ביולי הדודה ובנותיה באו לי בטוב עם הצעה לבילוי בנות כולל לינה, ממש רגע אחרי שיצאתי מבואסת ממשרד הרופאה.
אוגוסט גלגל לפתחי את כוחות האכיפה של העירייה שירו את יריית הפתיחה של סאגת חיפוש הדירה שליוותה אותי בחודשים הבאים.
בין לבין, פזמון חוזר של שינה הרוסה, קשר רופף ומכאיב עם פיץ, סדנה וחצאי תובנות של ילדה שקלטה שהלכה לאיבוד ושלא יודעת איך לחזור הביתה או איפה זה בכלל.
מי יתן ששנת 2022 תביא לנו קצת יותר נחת, שגרה בריאה ותשובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה