הוא ככל הנראה חשב שבסוף אני אראה את ההגיון שבלעבור למדינתו. הוא חזר על זה לא מעט פעמים.
אני אומרת שבירוקרטית אני לא יכולה לעבור ורגשית אני לא מוכנה לקפל את החיים שלי בישראל עבור סטטוס של חבר/חברה. חשבתי שהייתי מספיק ברורה בעניין.
הוא אמר לא פעם "הייתי מתחתן איתך מחר" אבל גם נוגד את עצמו באומרו שמבחינתו הוא לא צריך ניירת וטבעת כדי להביע את המחוייבות שלו כלפי.
אני רומזת שלי זה כן משנה ובפנים נקרעת בין הרצון להגיד את זה בצורה ברורה וישירה לבין הידיעה שאם אעשה את זה, כל הצעה שעשויה לבוא בהמשך תחשד כתגובה לכך שכופפתי לו את היד.
הוא אומר שזה לא נכון אבל מוסיף שתכנן להציע לי בפריז, אבל שגם שם עלו התמרמרויות מצדי ולכן הוא הרגיש שזה לא יהיה נכון להציע אחרי כן.
אני הצטערתי שכך היו הדברים אבל ניסיתי להסביר לו שחוסר הודאות הזה שנמשך כבר שנים מעביר אותי על דעתי.
שכשאני מסתכלת סביבי ורואה אנשים נפרדים, מכירים, מתחתנים, מסיימים תואר, לוקחים משכנתא, נכנסים להריון ומגדלים ילדים כשבאותו זמן שום דבר לא זז אצלנו- אני מתחרפנת.
ששנים אני הודפת את הביקורת מצד המשפחה שלי על כך שהוא לא יהודי.
שאני נכנסתי לסיטואציות קשות עם המשפחה שלי אחרי שבצורה כמעט בוטה שלחו אותי להפרד ממנו ושעד היום אני לא ממש מצליחה לסלוח להם. שההתנגדות המתפתלת של ההורים שלי התחלפה בקבלה מרחמים ועידוד "לפני שיהיה מאוחר מדי" כי -"אנחנו לא רוצים שתסיימי בסוף לבד ותתחרטי שלא הקמת משפחה".
וכל זה בשביל מה?
בשביל שאסיים בסוף בתחושה המגעילה הזאת? שהכי טוב שנגיע אליו זה הלימבו הזה? שנתקע במצב הזה כל כך הרבה זמן שאתחיל לחשוד שאולי זה נח לו ככה ושאני סתם בונה ציפיות שנגיע לאנשהו? שאני מתפוצצת מבפנים אבל יודעת שאני לא באמת יכולה להגיד שום דבר?
ועכשיו יש לי אישור רפואי על כך שזמני להקים משפחה הוא אולי קצר משחשבנו ופתאום הוא מתעורר ואומר שאם זה אכן כך, אז נתחיל לעבוד על זה בהקדם.
איפה היית עד עכשיו? למה היית צריך לחכות עד שהרופא יגיד את זה ושאני אכנס לתסביכים עם עצמי?
אנחנו באמת צריכים גם את הלחץ הנוסף הזה עלינו עכשיו?
אז יצא שנכנסתי לחיכוכים עם המשפחה שלי, שנלחמתי בטפטופי ספקות שהכניסו לי מכל הכיוונים, מרגשות אשם שדחפו לי, מרחמים, ביקורת ומה לא - אבל מה מסתבר? שהוא כנראה לא קלט כמה כל הדברים האלה השפיעו עלי. שהוא לא הבין, שאני מצפה למחויבות מצדו, אם הוא רוצה שאעבור. עזבו מחויבות, אמרתי לו שוב ושוב שאני לא יכולה לעבור, בירוקרטית, אך למרות שהוא יודע וחזר ואמר לי בשיחותנו הרבות שאני יכולה לעבור ככל הנראה רק בעזרת נישואים או דרך קבלת מעסיק מקומי, האסימון לא נפל לו.
התפוצצתי עליו אתמול ואמרתי לו את כל מה שהיה לי לומר בצורה הכי ישירה וברורה שיכולתי לחשוב עליה.
נדמה לי שהוא סופסוף הבין, אבל הפיצוץ הזה ירק מתוכו עוד ממטרים של רגשות קשים שנרקבו בתוכי הרבה זמן.
אני נקרעת בין ההגיון שאומר שלא מגיע לי כלום ושאני לא יכולה לצפות שהכל יעשה בדרך ולפי לוחות הזמנים שמתאימים לי (למרות שראבק, כבר יותר משמונה שנים שאנחנו יחד וכמעט חמש בשלט רחוק) לבין הרצון לאישור מצדו שכל החיכוכים, הריבים, והאווירה השלילית שסחבתי לא היו לחינם, שאני לא מדמיינת את מה שיש בינינו.
הוא תהה למה, אם הרגשתי ככה, לא הצעתי אני לו אני וכתגובה הצלחתי אך בקושי לעצור את הדמעות.
הרי חתונה כמו שאני מכירה אותה- לא תהיה.
אורחים וקרובי משפחה מהצד שלי שיהיו שמחים בשמחתי -לא באמת יהיו. לא בלי הבעות חמוצות וחרטות.
אז הדבר האחרון הכאילו נורמלי שנשאר, גם את זה אתה רוצה להעלים? שלגמרי ארגיש כמו חתיכת אפס?
אתה מצפה שאעשה אני את המעבר הגדול הזה (כן, למרות שגם אתה הסכמת להגירה חזרה לישראל בעתיד), אז יהיה אם תראה איזו נכונות, איזה חצי צעד או מעשה מכיוונך.
סיימנו את השיחה אתמול כשהוא היה צריך לצאת לעבודה. יצאתי בתחושה מושפלת על כך שהייתי צריכה לומר את כל מה שאמרתי ונבוכה על כל המחשבות שביטאתי ואישרתי בקולי שלי.
היום כשהתעורר, התחמקתי ממנו רוב הזמן אך במעט הזמן שכן דיברנו בו, הוא ניסה לפייס, אפילו הזכיר שמחר יוצא לכמה ימי חופש בהם ביקש ממני שיעור עברית (אמרתי שהוא לא צריך לעשות את זה) והזכיר שרצינו לקבוע פגישה עם עו"ד לענייני הגירה. אבל למרות ההתנחמדות שלו הצלחתי לעצבן אותו ולגרום לו לצאת למשמרת בפרצוף זועף.
עכשיו לילה ואני לבד בחדרו כאשר הוא במשמרת.
החזקתי את עצמי ערה עד עכשיו, אבל תיכף אכנע לעייפות. כשאתעורר בבוקר, הוא יהיה כאן לצדי ויתחיל כמה ימי חופש בהם נצטרך להחליט מה הלאה.
אני לא יודעת איך כל זה יגמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה